וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק (מתוך הפרשה)

בס"ד, אלול תשפ"א   דבר תורה לפרשת שופטים– הרב עו"ד דוד בס

וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק

(מתוך הפרשה)

 

אחת הפרשיות המזעזעות והזכורות לשמצה בתנ"ך כולו היא פרשת נבות היזרעאלי, איש צדיק שהוצא להורג ורכושו הוחרם לטובת המלך, לאחר שעדי שקר העידו נגדו והוא הורשע בפשע שלא ביצע. בגין המעשה הזה הטיח אליהו הנביא במלך אחאב את הזעקה המפורסמת: "הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ?". ואולם, התבוננות בפרשה זו לפרטיה עשויה דווקא להגיד שבחה של ממלכת ישראל: באופן בסיסי, שלטה בה ביד רמה נורמה של משפט-צדק, שגם המלך והמלכה היו כפופים לו: איש לא העלה בדעתו שמלך ישראל רשאי לגזול מן האזרח הפשוט.

 

הסיפור – במלכים א פרק כא - מתחיל במשא ומתן חפשי בין שני צדדים שווים, בין המלך ובין נבות:

 

כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן:

וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־נָב֣וֹת׀ לֵאמֹר׀ תְּנָה־לִּ֨י אֶֽת־כַּרְמְךָ֜ וִיהִי־לִ֣י לְגַן־יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה:

וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיקֹוָ֔ק מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ:

וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־ אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹֽא־אָ֥כַל לָֽחֶם:

 

אחאב מציע לנבות הצעה הוגנת מאין כמותה – בחירה בין חילופי אדמה לבין מכירה של אדמתו בכסף מלא. אין הוא מנצל את כחו כמלך; הוא מציע לנבות – כשווה בין שווים – הצעה, וממתין לתשובתו. אין מדובר בנימוס מעושה או בהעמדת פנים גרידא: לאחר שנבות מחליט להשיב בשלילה, מקבל המלך את התשובה, אף שהיא גורמת לו מורת רוח גדולה. הוא חוזר לביתו ובשלב זה אינו רואה מנוס מויתור צורב על חלום גן הירק שלו.

 

מסתבר, אל נכון, שהכרם היה ליד מעונו הפרטי של אחאב, בעמק יזרעאל, ולא ליד ארמונו הרשמי בשומרון (שניתן, אגב, לראות עד היום את שרידיו בסבסטיה). בחצר ביתו הפרטי אין המלך מוסמך לעשות שימוש בכחו המלכותי ולהפקיע אדמה בעל כרחו של האזרח. אם רצונו בגן ירק ליד ביתו עליו לרכוש אדמה מהשכן, ככל האדם; אם יסרב השכן למכור את אדמתו - עליו לקבל זאת, ככל האדם.

 

אמנם, יש להודות, הסיפור העצוב אינו מסתיים כך. הוא ממשיך בכך שאשת המלך – איזבל, עובדת האלילים מצידון – רוקמת מזימה נפשעת ומביאה עדי שקר להעיד נגד נבות; המשפט המבויים יוביל לכך שהאדמה תעבור לרשות המלך:

 

(ז) וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי:

(ח) וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣ח הספרים סְפָרִ֗ים אֶל־הַזְּקֵנִ֤ים... לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהוֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם, וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֘ נֶגְדּוֹ֒ וִיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת:

וַיַּעֲשׂוּ֩ אַנְשֵׁ֨י עִיר֜וֹ הַזְּקֵנִ֣ים וְהַחֹרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּעִיר֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁלְחָ֥ה אֲלֵיהֶ֖ם אִיזָ֑בֶל כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בַּסְּפָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלְחָ֖ה אֲלֵיהֶֽם... וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֘ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת:

וַֽיִּשְׁלְח֖וּ אֶל־אִיזֶ֣בֶל לֵאמֹ֑ר סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹֽת:

וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם׀ נָב֣וֹת הַיִזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת:

וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ:

 

העוול זועק לשמים ומחמיץ את הלב. חבל שבית הדין המקומי לא היה מורכב מאנשים ישרים וחבל מאד שהם ראו עצמם מחוייבים להוראת המלכה ולא שמרו על עצמאות שיפוטית ראויה – וכך נגררו לעשיית עוול משווע. שופט כל הארץ הנותן לרשע רע כרשעתו שילם – בהמשך הסיפור – למלך ולמלכה את גמולם: הכלבים אכלו את בשר המלכה ולקקו את דם המלך בחלקת האדמה הגזולה.

 

אבל מתוך גנותם של הללו אתה למד שבחם של ישראל. המאמץ שנאלצה איזבל לעשות כדי להגיע לתוצאה משקף נקודת אור חשובה מאין כמותה: אפילו מרשעת זו  הבינה, שבממלכת ישראל אין להעלות על הדעת עשיית שימוש פרטי מוצהר בכח המימשל שהיא ובעלה מחזיקים בו. סמכותה לעשות שימוש בכחות המזויינים הסרים למרות המלך מוגבלת, כך הבינה היטב, למטרת הגנת שלטון החוק. זו, אל נכון, הסיבה היחידה לכך שאיזבל לא ראתה אפשרות לחסוך את המשפט המבויים ולא שלחה בפשטות אנשי משטרה שיתפסו בכח את הקרקע: המשטרה הייתה, כנראה, מסרבת לבצע פקודה בלתי חוקית. נכריה מרושעת זו הבינה, שממלכת ישראל היא מדינת חוק.

 

אחאב, שהסתבך במעשה העוול, הבין במהירות שיש ממש בתוכחתו של אליהו הנביא, ושהרחיק לכת יותר מדי בהסכמתו לפשע של בת-זוגו. לאחר שחלף רגע אחד של תגובת הכחשה אינסטינקטיבית - "הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י?", כלומר, אני חף מפשע ואתה "מחפש אותי" מחמת שנאה – התחרט וחזר בתשובה:

 

וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם־שַׂ֥ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט.  

 

המלך הישראלי ידע שבישראל, החוק והצדק מחייבים את הכל, אפילו את המלך.

 

מסורת זו הייתה תמיד מובנת מאליה בעיני עם ישראל לדורותיו וליוותה את עם ישראל ואת הקהילה היהודית  בארץ ישראל ובגלות כאחד. במוסדות הקהילה באשכנז של המאה האחת-עשרה נידונה פעם הצעה שבמסגרתה  ביקש הרוב לקבוע צורת מיסוי העושה עוול כלפי המיעוט. רבי יהודה בעל ספר הדינים, תלמידו של רבינו גרשום מאור הגולה, הצהיר על בטלותה של החקיקה, שכן הרוב אינו הריבון ואינו רשאי לעשות ככל העולה על רוחו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' תתקמא):

 

וששאלת על ראשי הקהל הבאים לשנות ולהטיל מס כל כך על שוה ליטרא קרקע [כשוה] ליטרא מעות. בכל מלכותינו אין נותנים כלום מס מן הקרקעות, ופעמים רצו בעלי כיסין לשנות, ובא המעשה לפנינו - ולא הנחנום... לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא פסידא לזה ורווחא להאי (=שיש הפסד לזה וריווח לזה)... אין שומעין להן לעשות תקנה לעצמן שלא כתורה.

 

בסמוך מובאת שם הנמקה לכך שהטלת מס על הקרקע אינה מוצדקת, משום שהריווח ממנה מועט ונתון בסיכון וההשקעה מרובה ("ארעא דבעי אריס דשקיל מחצה, ואיכא עלה כמה הרפתקי, כגון רוב חמה או רוב צנה, מיעוט גשמים, רוב גשמים, ברד, ארבה, חסיל, ילק, גובאי... וכן [פירשו] חכמים... אמר רבי אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע... והיאך משוים דבר [שטיפולו] קשה ושכרו מועט לדבר שטיפולו במנוחה ושכרו מרובה"), אבל זה אינו הנושא שלנו.

 

הדבר נשמע מובן מאליו, אך אין הוא כזה. משיעורי ההיסטוריה בבית הספר אנו זוכרים, שבאירופה, עד המהפכה הצרפתית, מקובל היה, במידה רבה, שהמלך הוא בעלים של הממלכה, והוא עושה בה כבתוך שלו. חוקים הם תקפים מכח רצונו – השרירותי - של המלך.

 

אפילו במדינת ישראל של היום יש המחזיקים בתפיסה עקרונית על פיה רשאי השלטון – בהחלטת רוב – לעשות ככל העולה על רוחו, באופן המתנכר לזכויות הפרט. לדוגמא: כשהחליטה מדינת ישראל לסגת מרצועת עזה, חוקקה הכנסת חוק – בהצבעת רוב – שכלל הפקעת רכוש המתיישבים בחבל עזה בלא פיצוי הוגן. רק לאחר שעותר ציבורי – ידידי עורך הדין יוסי פוקס – עתר לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד החוק, הצהיר בית המשפט על בטלותו של סעיף החוק, בהיותו מנוגד לחוקי היסוד. הכנסת נאלצה לחוקק את סעיף-החוק מחדש, כשהפעם הוא כולל פיצוי הוגן והולם לפרט תמורת הפגיעה ברכושו. יש הרוטנים על "אקטיביזם" זה של בית המשפט, הפוגע במה שהם מכנים "משילות", כלומר, עוצמתם הבלתי מוגבלת של הפוליטיקאים. האמת היא, ש"משילות" מוחלטת מעין זו זרה למסורת שלנו.

 

כפי שמלמד אותנו החזון-איש, חוק המנוגד לצדק ולזכויות הפרט - אפילו המטרה הבסיסית שלו היא צרכי הציבור - הוא בטל; בטלותו אינה נובעת מחוק יסוד כזה או אחר – כידוע, במדינת ישראל משתנים חוקי היסוד חדשים לבקרים על ידי חברי הכנסת, לפי צרכי השעה הפוליטיים המשתנים ולפי האינטרס המיידי של פוליטיקאים שכחם יפה ברגע מסויים – אלא מכח היות החוק מנוגד לערכי היסוד הנצחיים של הצדק. כך לשון החזון איש (ב"ב סי' ד ס"ק טו):

 

אם הציבור רוצה להרחיב את הרחוב ומוצאים הדבר לתיקון העיר, יש לדון אם יכולים להפקיע קרקעת היחידים שעל מצר הרחוב... דאפשר... ולא חשיב תיקון העולם כל כך; והכל לפי ראות עיני הדיין עד כמה נחיצות הדבר.

ומיהו, בכל אופן אין היחיד צריך להפסיד ממונו, אלא הציבור חייב לשלם לו הפסדו, שהרי אין היחיד חייב לעשות צרכי הציבור משלו... אלא צריך ליתן חלקו עם הציבור.

 

משמו של בנימין פרנקלין אמרו, דמוקרטיה אין פירושה רשות לשני זאבים וכבשה הדרים יחדיו לקבוע בהצבעת רוב את התפריט לארוחת הערב.

 

אפשר, שבדבריו החריפים והמפורסמים של אברהם אבינו, הנאבק עם קונו  – בפרשת וירא - בדבר גורלם של אנשי סדום ועמורה, גלומה ההנחה שלא רק מלך בשר ודם אלא אפילו הבורא עצמו מחוייב, כביכול, לנורמה בסיסית של צדק ואינו רואה עצמו רשאי לגזור גזירה המנוגדת לצדק הטבעי:

 

חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט:

 

זו, כמובן, טענה מרחיקת לכת. יהא אשר יהא על טענה זו, על כל פנים, ברור שמלך בשר ודם, או רוב דמוקרטי, מחוייב לקבל את כפיפותן של הוראות החקיקה שהוא קובע לצדק הנצחי. חוק כשר לבוא בקהל המשפט רק אם תוכנו אינו מנוגד לצדק; ועל כגון דא אמר המלך הגדול ביותר שקם לעם ישראל מעודו, דוד מלך ישראל, בתהלים: "כִּֽי־עַד־צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט".