גיור

שם הפרשה: 
שלח

 

 

דבר תורה לפרשת שלח - הרב ד"ר דוד בס

 

 

כָּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה...

וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם... כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה. הַקָּהָ֕ל, חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר, חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם, כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י ה'.

תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם...

וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל,

וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם,

כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה.

(במדבר טו,יד-כו)

 

הברייתא המפורסמת המפרטת את דיני הגיור - במסכת יבמות (דף מז) – קובעת, בדומה להכרזה החגיגית בפרשתנו, כי משפט אחד לגרים ולמי שנולד יהודי:

 

"טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו".

 

המעניין הוא שהגמרא, העוסקת בפרשנות דברי הברייתא, שואלת מיד: "למאי הלכתא?" (=לאיזה עניין), כלומר, לאיזה נושא שווה דינו של הגר לדיני מי שנולד ישראל. לכאורה, השאלה תמוהה ומיותרת: הברייתא אומרת שהגר דינו כישראל לכל דבריו, ולא לדבר מסויים שהגמרא צריכה לחפש מהו. אבל תשובתה של הגמרא מפתיעה הרבה יותר משאלתה:

 

דאי הדר ביה, ומקדש בת ישראל - ישראל מומר קרינא ביה וקידושיו קידושין (=שאם חזר לדתו הקודמת, ומקדש אשה יהודייה – הקידושין תופסים, שכן כבר אין הוא גוי אלא ישראל מומר).

 

תשובתה של הגמרא היא שבדומה לישראל מלידה, גם הגר אינו יכול לאבד את קדושת ישראל שבו ולהפוך לגוי, אפילו החליט לשוב אל עמו ואל אלוהיו. תשובה זו של הגמרא אומרת דרשני. דינו של הגר הוא כדין ישראל להרבה מאד תחומים: בדומה לישראל, הוא חייב בשבת ובחגים, בצומות ובכשרות, בתפילה ובברכות ובעוד תחומי הלכה רבים מאד מאד. מפני מה בחרה הגמרא דווקא בדין המתייחס למקרה העצוב של גר המבקש לחזור בו מן הגיור ושב לעבוד אלילים?

 

מסתבר, שהאמוראים מבינים שהשיוויון חייב להיות ממוקד בהקשרים עקרוניים מסויימים - אותם הם מחפשים – משום שהם יודעים היטב שבעולמה הריאלי של התורה שבעל פה, השיוויון בין הגר לבין מי שנולד יהודי אינו מוחלט. להכרזה החגיגית יש אמנם משמעות תיאורטית וחינוכית חשובה, אך בפרטי ההלכה משמעותה אינה בלתי מוגבלת.

 

אחת הסוגיות שבהן התעוררה שאלת השיוויון בין הגר לבין מי שנולד יהודי עוסקת בנוסח תפילתו וברכותיו של הגר. האם רשאי הגר להתייחס לאברהם, יצחק ויעקב כאל אבותיו, כפי שכולנו עושים בתפילת עמידה? האם לא יהיה זה שקר אם יודה לה' על "שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה... ועל שהוצאנו ה' אלוקינו מארץ מצרים", כפי שכולנו עושים בברכת המזון? כפי שמספרים בעלי התוספות (ב"ב פא,א ד"ה למעוטי), עמדתו של רבינו תם היתה שאין הגר מתפלל ומברך כמי שנולד יהודי: "לא היה מניח רבינו תם לגרים... לומר 'שהנחלת לאבותינו ארץ טובה'... כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'אלהי אבות ישראל', וכשהוא מתפלל בבית הכנסת - אומר 'אלהי אבותיכם' ". בעלי התוספות מספרים אמנם שר"י הזקן, אחיינו של רבינו תם, פסק שהגר רשאי לייחס עצמו לאברהם אבינו; הוא מפנה לדברי התלמוד הירושלמי המסתמך על כך שאברהם נחשב "אב לכל הגוים" – הנמקה שאינה רואה את הגר כיהודי מלידה, אלא את אברהם אבינו כאב גם לגויים. ואולם, ככל העולה מדבריו, מסכים ר"י הזקן לעמדת רבינו תם בכל הנושאים האחרים - הגר אינו רשאי להודות לאלוקים על יציאת מצרים ועל ירושת הארץ וכדומה, שהרי אינו ממוצא יוצאי מצרים ונוחלי הארץ.

 

לעמדת בעלי התוספות עשויה להיוודע, כמובן, השלכה חברתית גדולה והגרים עשויים למצוא בה קושי גדול. ואולם, מנהגם של כלל ישראל בכל מקום – אשכנזים וספרדים כאחד – מתעלם מדעת בעלי התוספות ומכריע כעמדתו של הרמב"ם, הסבור שהמוצא הגנטי אינו העיקר. בעיני הרמב"ם, המיוחד באברהם אבינו אינו גנים או כרומוזומים מסויימים שנשא אלא תרבות ומנטאליות מסויימת - אמונה בא-ל אחד, יושרה ומידות טובות. מי שלומד מדרכיו אלה – ולאו דווקא יוצא ירכו - נחשב צאצא שלו. לגבי יציאת מצרים ניתן להבחין, בשלב מסויים בדבריו של הרמב"ם, בהיסוס קל, ודאי משום שהרמב"ם יודע שהסימוכין לעמדתו, בספרות התנאים והאמוראים בנושא, קלושים מאד; אבל במהרה מתגבר הרמב"ם על לבטיו ומכריע בלשון חד משמעית והחלטית (שו"ת הרמב"ם סי' רצג):

 

אמר משה ב"ר מימון מבני גלות ירושלם אשר בספרד זצ"ל. הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין, גר הצדק, ישלם ה' פעלו ותהי משכרתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו.

שאלת על עסקי הברכות והתפלות, בינך לבין עצמך, או אם תתפלל בצבור, היש לך לומר 'אלהינו ואלהי אבותינו' ו'אשר קדשנו במצותיו וצונו' ו'אשר הבדילנו' ו'אשר בחר בנו' ו'שהנחלת את אבותינו' ו'שהוצאתנו מארץ מצרים' ו'שעשה נסים לאבותינו' וכל כיוצא באלה הענינים.

[תשובה]: יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל - כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור.

ועיקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקדוש ברוך הוא ובעט בע"ז והפר עבודתה והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה' כמו שכתו' בתורה 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' " וגו'.

לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המיחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו ע"ה ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלמודו כך החזיר כל העתידים להתגייר בצואתו שצוה את בניו ואת בני ביתו אחריו.

נמצא אברהם אבינו ע"ה הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר.

לפיכך, יש לך לאמר 'אלהינו ואלהי אבותינו', שאברהם ע"ה הוא אביך.

ויש לך לומר 'שהנחלת את אבותינו', שלאברהם נתנה הארץ שנאמר: 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'.

אבל 'שהוצאתנו ממצרים' או 'שעשית נסים לאבותינו', אם רצית לשנות ולומר 'שהוצאת את ישראל ממצרים' ו'שעשית נסים עם ישראל' - אמור.

ואם לא שנית - אין בכך הפסד כלום; מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו, אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו - כאלו לנו ולך נעשו.

הרי הוא אומר בישעיה: 'ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו' וגו'; אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר. ודאי יש לך לברך 'אשר בחר בנו' ו'אשר נתן לנו' ו'אשר הנחילנו' ו'אשר הבדילנו'. שכבר בחר בך הבורא יתעלה והבדילך מן האומות ונתן לך התורה, שהתורה - לנו ולגרים, שנאמר: 'הקהל, חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם'.

ודע, כי אבותינו שיצאו ממצרים, רובם עובדי ע"ז היו במצרים, נתערבו בגוים ולמדו מעשיהם, עד ששלח הקדוש ברוך הוא משה רבינו ע"ה רבן של כל הנביאים והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה, לנו ולכל הגרים, ושם לכולנו חוקה אחת.

ואל יהא יחוסך קל בעיניך, אם אנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתיחס למי שאמר והיה העולם; וכך מפורש בישעיה" 'זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב' וגו'...

הנה נתברר לך שיש לך לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים ללכת בדרכיו. והוא הדין לשאר הברכות והתפלות, שלא תשנה כלום.

וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל.

 

קשה שלא להיזכר, בהקשר הזה, בדבריו של הרמב"ם באגרת אחרת לאותו נמען, שבה הוא מביע את התלהבותו מתופעת הגיור ואת אהבתו הגדולה לגר הצדק (שו"ת הרמב"ם, סי' תמח):

 

והקב"ה בכבודו אוהב גר, שנאמר: 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה'... אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה והבין בעין לבו ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי, עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל, וידע שכל הדתות גנובות מדתם, זה מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן, זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות, והכיר הכל, ורדף אחר ה', ועבר בדרך הקדש, ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רבן של כל הנביאים ע"ה, וחפץ במצותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים, והשליך העולם הזה מלבו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו... משכיל ומבין ופקח והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו, שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא, הוא יברך אותך ויתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא, ויאריך ימיך עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו, ויזכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל. משה ב"ר מימון זצ"ל.

 

 

כפי שהראה לי פעם מורי ורעי הרב ישראל רוזן זצ"ל, ביטוי חזק אפילו יותר לאהבת הרמב"ם לגיור ולגרים ניתן לראות בהקדמתו ל"משנה תורה". תוך כדי סיפור השתלשלות התורה שבעל פה ממשה רבינו ועד רב אשי מוצא הרמב"ם לנכון לטרוח לפרט ולהזכיר כבדרך אגב, שוב ושוב, את העובדה שבין חכמי התורה, המוסרים אותה מדור לדור, היו גרים וצאצאיהם:

 

...וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה... שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם... ור' עקיבא בן יוסף קיבל מר' אליעזר הגדול ויוסף אביו גר צדק היה. ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא...

 

 

ניתן להרהר בשאלה האם יש קשר סיבתי בין יחסו העקרוני ואהבתו של הרמב"ם לגר ולתופעת הגיור לבין הכרעתו ההלכתית לפיה, כאמור, מתפלל הגר בלשון שבה כולנו מתפללים. כך או כך, כנאמר לעיל, בנושא זה הכריע מנהגם של ישראל בכל מקום כדעת הרמב"ם, כך שבחיי היום-יום נקלט הגר בקהילה היהודית וחווה בה חיי שיוויון וכבוד מלאים.

 

ועם זאת, גם לשיטת הרמב"ם, אין פרטי ההלכה של הגר זהים לכל דבר ועניין לאלה של מי שנולד יהודי. מלשונו של הפסוק בפרשתנו, שאנו אומרים בפתיחת התפילה ליום הכיפורים, עולה כי הגר אינו חלק מעדת בני ישראל: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם". עצם איזכורו, החוזר ונשנה, של הגר בפסוק המצווה על השיוויון בדין בינו לבין הקהל, מלמד שיש צורך באיזכור וכי השיוויון אינו מוחלט.

 

ביטוי מרתק לקושי האנושי הכרוך בדבר ניתן בסיפורה של הגמרא במסכת קידושין (עג,א) על רבי זירא שלימד - בשיעור הלכה בעיר מחוזא שבבבל – את ההלכה הקובעת שלגר מותר לשאת אשה ממזרת, שכן אין הוא נחשב חלק מן הקהל (הממזרת אסורה לבוא ב"קהל ה' "). בין שומעיו של רבי זירא היו גרים רבים, והללו רגמו אותו באתרוגיהם. הטיעון, המובא בהמשך הגמרא, שבמקרה זה הדין דווקא מפלה לטובה את הגר – הוא מאפשר לו מגוון גדול יותר של שידוכים אפשריים מאשר למי שנולד יהודי – לא פייס את השומעים. ניתן להבין על נקלה את רגשותיהם של הגרים שהתקשו לשמוע את עצם ההבחנה בינם לבין מי שנולד יהודי ואת הקביעה שגם לאחר גיורם אין הם הופכים חלק אינטגרלי מקהל ה'.

 

האמוראים יודעים אפוא שלא לכל דבר ממש שווה דינו של הגר לדינו של יהודי מלידה; לפיכך הם שואלים "למאי הלכתא", כלומר, מהו הנושא העקרוני, החשוב, שאליו מתכוונת הברייתא בקבעה שהגר הוא "כישראל לכל דבריו". תשובתה של הגמרא מאלפת: הגר קונה לו מעמד של יהודי, קדושת ישראל, וזו אינה סרה ממנו עוד. גיורו של הגר אינו מתבטל לעולם, כשם שיהודי מלידה אינו יכול להפוך לגוי, אפילו ירצה. מעמד היהודי לא יסור מהגר, ללא תלות בהתנהגותו או באמונתו בהמשך דרכו. הגמרא יודעת, שדבר החשוב ביותר לגרים הוא מניעת האפשרות להטיל דופי בגיורם. הדין הקובע כי הגיור הוא בלתי הפיך, מבטא יותר מכל דין אחר את מעמדו של הגר כזהה למעמדו של מי שנולד יהודי. בתקופת הנסיון, עד הטבילה, עומד הגר במעין מבחן; יתכן שבית הדין יסרב לקבלו אם יתרשם שאין כוונתו כנה. לאחר הטבילה, אין עוד דרך חזרה. לא בית הדין, ואפילו לא הגר עצמו, אינו יכול להחזיר את הגלגל אחורה. נסיון החיים מלמד שזה גם הדבר החשוב ביותר לגרים, בכל נושא הגיור: חפצים הם לדעת, שאחרי הגיור לא יוכל איש להטיל דופי ביהדותם. גם אם יש פרטי הלכה מסויימים שבהם הגר שונה מהיהודי, בעצם יהדותו אין שום אפשרות להטיל ספק.