"לא איש דברים אנכי"

בס"ד , טבת תשע"ט

 

דבר תורה לפרשת שמות - הרב ד"ר דוד בס

 

"לא איש דברים אנכי"

 

וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ ה'. וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו ה' מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה. וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו. וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ. לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ ה'...

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־ה' בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי... כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי. וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י ה'. וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ...וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י ה', שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח. וַיִּֽחַר־אַ֨ף ה' בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא... וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן...

 

 

הגמרא, כשהיא פוגשת מחלוקת הלכתית בין חכמים, רגילה לשאול: "במאי קמיפלגי", כלומר, מהו שורש המחלוקת; הגמרא מניחה שמעבר לפרטי ההלכה בהם נחלקו החכמים מונחים חילוקי דעות בעקרונות  ובערכים, ושבכל אחת מהדעות יש הגיון ומידה של אמת. בפרשתנו אנו פוגשים ויכוח בין ריבון העולמים – המבקש להטיל על משה רבינו את השליחות הגדולה בהיסטוריה – לבין משה רבינו, הטוען שאינו "איש דברים". בסופו של דבר, כמובן, הקב"ה הוא הקובע; אבל ניתן לשאול: האם היתה אמת גם בטענותיו של משה רבינו? האם משה רבינו, העניו מכל האדם על פני האדמה, פשוט לא הבין את מעלתו היחודית, וטעות גמורה היתה בידו, או שמא בנויות טענותיו על הגיון מוצק? האם הצביע על חסרונות אמיתיים ביכולותיו, והאם הציע מועמד מתאים במקומו?

 

כפי שמסביר רש"י, במלים "לא איש דברים אנכי" הצביע משה רבינו בפשטות על קושי פיזי בדיבור: "בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"א [גמגמן]". אבל יתכן שכוונת משה רבינו לקו אופי נוקשה באישיותו, לקושי עמוק בכישוריו לשליחות. כידוע היה משה רבינו איש האמת יותר מאשר איש הדיפלומטיה; חז"ל מדגישים את ההבדל בינו לבין אחיו אהרן, שהיה, כידוע, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ולפיכך היו כישוריו הדיפלומטיים בולטים:

 

 

מנין שהיה אהרן רודף שלום בישראל, שנאמר: 'ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל', ובמשה הוא אומר: 'ויבכו בני ישראל את משה'. מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, ובמשה לא בכו אלא בני ישראל? שאהרן לא אמר לאיש 'סרחת' ולא לאשה 'סרחת', אבל משה - מפני שהוכיחן, נאמר בו: 'בני ישראל' (ילקוט שמעוני תורה פרשת שמיני רמז תקכו).

 

בעל "שפת אמת" סבור שבמישור זה מצוי חששו של משה רבינו מן התפקיד המוטל עליו. איש "שהוכיחן" אינו מועמד טבעי לכהונת שגריר אל פרעה, ולא, להבדיל, אל בני ישראל:

 

"ומה שאמר משה רבינו לא איש דברים... - לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה" (תרל"א); "לא היה יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל" (תרל"ג); "בעבור כי לא היו בני ישראל מוכנים עדיין להיות נמשכין אחר רצון משה רבינו עליו השלום והנהגתו אותם" (תרל"ז).

 

מדברי הגמרא במסכת מנחות (כט,ב) עולה שהמועמד שהציע משה רבינו היה רבי עקיבא בן יוסף, עמוד התווך של התורה שבעל פה שידע לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות וכושר מנהיגותו כלפי רבבות אלפי ישראל היה ברור. לפי המסופר לא השיב הקב"ה כל תשובה עניינית להצעתו העניינית ולתמיהתו של משה רבינו על בחירת ה' דווקא בו, והסתפק בציווי המסיים את הויכוח: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני"; ממש כשם שהשיב לתמיהתו הקשה על מותו הנורא של רבי עקיבא בידי הרומאים, מוות שהוא אולי הביטוי החזק בהיסטוריה לבעייה המפורסמת של "צדיק ורע לו". יש, כמסתבר, דברים שההגיון האנושי אינו בנוי להבין. כך או כך, לפי דברי ה"שפת אמת" שהובאו לעיל, יתכן לפרש שהמועמד שהציע משה רבינו היה אחיו הגדול, אהרן הכהן.

 

הנצי"ב מוולאז'ין (באגרת שפרסם לציבור; שיבת ציון חלק א', עמ' 17) אכן סבור שהמועמד שהציע משה רבינו היה אהרן הכהן; ואולם הטיעונים ששם הנצי"ב בפיו של משה רבינו, טיעונים הבאים לבאר במה מתאים אהרן יותר ממשה, שונים לחלוטין מן הנאמר לעיל, תוך השוואה מדהימה. הנצי"ב, המתמקד בתפקידו של משה רבינו בגאולת ישראל מגלות מצרים, משווה את בחירת הקב"ה במשה רבינו לבחירתו בחלוצים הבונים – בימי הנצי"ב עצמו - את ארץ ישראל (ההדגשה במקור):

 

"כי על זה לקה משה רבינו על שאמר 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' '... והדבר ברור, שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה... אלא אמר משה, שלא יאמינו כי נראה אליו ה', והיינו, משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות, וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה, ועוסק בחכמות חצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי; ולפי דעות בני אדם, היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרן קדוש ה'... וזאת היתה טענת משה רבינו, שיאמרו ישראל "לא נראה אליך ה' ". ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש, והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש, וצהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך למטה... שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה... ובזה הראה, שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות - מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבינו לראש מנהיגי הדור... וכן לעת כזאת, אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו שהעיר את לב הנדיב לעשות לטובת הישוב... אותותיו אלה הן הן דבריו... ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך באופן אחר".

 

ראשה הזקן של ישיבת וואלאז'ין, "אם הישיבות", ראה בסוף ימיו את העלייה הראשונה לארץ ישראל (באותם ימים, כמובן, טרם קראו לגל עלייה זה "העלייה הראשונה"). הוא ידע מה מידת המחוייבות למצוות של רבים מן החלוצים. יתכן שהגיעה לאזניו השמועה על כך שאפילו בתי הכנסת הנבנים במושבות במימון הנדיב הידוע נבנים, לפחות בחלקם, על ידי אדריכלים רפורמים בצורה שאינה תואמת את ההלכה; על כל פנים ידע והבין, שאין רוב רובם של החלוצים הללו מוכרים לא כעוסקים בתורה ולא כבעלי יראת שמים גדולה. העולים הגיעו לארץ מתוך מסירות נפש גדולה אך מתוך ערכים שאינם באים כולם דווקא מתורת משה רבינו: שילוב של סוציאליזם, יושרה וסתם מהפכנות; חיבת ציון וסתם אוריינטליזם; מרד נעורים וסתם פריקת עול. אפילו משורר חילוני, חיים נחמן ביאליק, חש חוסר נוחות מסויים באשר להרכב בוני הארץ (אמנם בתקופה מעט מאוחרת יותר) והוא מתנצל על שלפי צורך השעה אין מנוס מלקבל אל המחנה כל מי שמושיט יד לסיוע לבניין הארץ:

 

לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!

בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!

בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!

מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה  –

הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!

כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:

אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!

כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,

שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,

הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,

וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;

וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם

חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!

 

בכמה כתבים מפרי עטו שהתפרסמו בין היתר בקובץ "שיבת ציון" מסביר הנצי"ב מדוע החליט, למרות כל הבעייתיות, לתמוך באופן חד משמעי במיישבי הארץ ולקרוא לאסוף כספים למענם. הנה משהו מלשונו ("שיבת ציון", חלק שני, עמ' 5-6):

 

"...ואם כי... עניים אנן (=אנחנו)... עלינו לקבץ פרוטה לפרוטה ולמצא חשבון ולשלח למקום שעוסקים בבניין... להודיע בזה כי רצוננו שלם להשתתף את מיסדי הישוב בארץ אבותינו, ומחשבתנו תחזק פעולתם...

וכמו שהיה בימי עזרא הסופר שקבץ איזה אלפי בבבל מכל סוגי בני אדם, גדולי תורה ויראי ה' וגם מאותם האנשים נושאי נשים נכריות, אשר היו מורגלים בחלול שבת ולא ידעו את התורה כלל, כל אלה נתקבצו והכינו ישוב הארץ בערים עד שאחר כך נתמלאה הארץ מבניה; כן עלינו להתעורר  לקול רצון ה' הנשמע מקצה העולם ועד קצהו... וישמח לבבנו גם אנחנו פה וולאזין, כי זכינו להימנות בכלל מושיבי ומיסדי הישוב והבנין..."

 

במקום אחר (שם, עמ' 7) הוא מסביר שעלינו לקבל, בכגון דא, את ההיסטוריה כפי שמנהל אותה הקב"ה:

 

"...הנסתרות לה' אלוקינו וכמו שאין לנו לחקור מדוע עלה במחשבה להחריב ארץ עשרת השבטים בימי הושע בן אלה יותר מבימי אחאב שהרבה להרשיע מהושע... כך אין לנו להתחכם בזה, אך הנגלות לנו, כי אחרי שנתעורר הרעיון בקרב ישראל מקצה העולם ועד קצהו, בכל מקום אשר אנחנו מפוזרים, וקול המון קול שדי בדברו על ידי נביאיו, ועל כן עלינו להמשך אחרי קול דבריו זה ולבטוח בו יתברך שיגמור אחרינו".

 

הנצי"ב ער לקשיים הגלויים באופן ישוב הארץ. הוא מביע צערו על שחברת "כל ישראל חברים" "החטיאו המטרה במחילת כבודם הנשא, ולא צרפו לחברתם ולפעולם דעות גדולי תורה ויראי ה'" (שם, עמ' 7), ומותח על כך ביקורת; והוא קורא לדאוג שהמגבית למען ארץ ישראל לא תבוא על חשבון המגבית המסורתית של "קופת רבי מאיר בעל הנס" למען הישוב הישן בארץ ישראל, שכן התחרות בין הקופות יוצרת איבה בקרב המחנה החרדי כלפי חובבי ציון העולים ארצה (שם, עמ' 9). ואולם עם כל הבעיות שהוא מזהה, בסופו של יום הוא קורא בהתלהבות לתמוך במיישבי הארץ.

 

ארץ ישראל היא, כידוע, מקום השראת השכינה: "אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה" (דברים י"א). מסתבר, שדרכי הופעת השכינה בעולם נשגבים מבינתנו. לדבר ביטויים רבים ומגוונים; נסתפק באיזכור אחד של העובדה שביום הכיפורים אנו מתירים לעבריינים, שבימי שיגרה מנודים ומוצאים מבית הכנסת, להיכנס ולהתפלל עמנו, משום שאמרו חכמים (ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמח) "כל תענית שאין מתענין בה מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת...  כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח מלמעלה... 'ואגודתו על ארץ יסדה' - ולא כשהם עשויות אגודות אגודות". אין אדם משער מהי חשיבותה של תרומת אחדות עם ישראל לתפילת הציבור ולהשראת השכינה בו. אפילו המשכן נבנה לאו דווקא מנדבת צדיקים ותלמידי חכמים. חומרי הגלם לבניית המשכן באו מנדבות מרכושם של כל איש ואשה שרצו להרים תרומתם, כמו שמספרת התורה בהטעמה בפרשת ויקהל. דווקא מעצם העובדה שההתעוררות לארץ ישראל הקיפה בימי העליות הראשונות את כל שכבות הציבור, הסיק רבי יהושוע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו חיו"ד סי' סו) מסקנה מרחיקת לכת:

 

...כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר: עוד אקבץ עליו לנקבציו, ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בלבותם - קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה.

 

לו היה ריבון העולמים מתייעץ עמנו בעניין הדרך בה הוא מנהיג עולמו, מתכנן את ההיסטוריה ומשרה שכינתו, היינו משיאים לו כמה עצות טובות ומועילות, כדרך שעשה משה רבינו לקראת גאולת מצרים. בין היתר, את ההיסטוריה של בניין ארץ ישראל היינו פותחים, אם לא בהתגלות פתאומית ופלאית של משיח צדקנו, אזי לפחות בעלייה של צדיקים גומלי חסדים ושל רבותינו, ראשי הישיבות ותלמידיהם וקהילות ורבניהן וכל מאן דעסקין באורייתא. חסידים ואנשי מעשה היו קונים בארץ ישראל אדמות ומעבדים אותן תוך דקדוק בשמירת שבת ושמיטה והקפדה על כל המצוות שבתורה. ודאי לא היה עולה בדעתנו להפקיד את מצוות ישוב ארץ ישראל ובניינה בידי חבורת הצעירים שהיוו רוב מניינן ובניינן של העליות הראשונות. ואולם, אין מנוס מלהודות: דעתו של הבורא יתברך שונה מדעתו של האדם, ואפילו יהא אדם זה חכם כמשה רבינו.

 

על פי ההגיון האנושי, למעשה,  צדק משה רבינו. לפי זוית ראייתו של הגיון מוגבל זה, היו מועמדים מתאימים ממנו לתפקידים שהקב"ה ייעד לו; רק במאזניו של אל דעות מצויים השיקולים וההצדקה לבחירה דווקא במשה רבינו.