כה אמר עבדך יעקב

פרשת וישלח

כה אמר עבדך יעקב

בן ציון קריגר

שתי גישות למעשהו של יעקב

 אנו מוצאים בחז"ל ובפרשנים שתי גישות מנוגדות ביחס לשליחת המלאכים על ידי יעקב לעשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום.  נציג את שתי הגישות כפי שמובאות על ידי הרמב"ן.

הגישה הראשונה, החיובית, רואה בעיין יפה את מעשהו של יעקב (רמב"ן לב,דJ:(

נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב, ט; לג, טו).

הגישה השנייה, הביקורתית, רואה בעיין לא יפה את מעשהו של יעקב (הרמב"ן לב,ד):

וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו ב"בראשית רבה" (עה, ג) "מחזיק באזני כלב עבר, מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז). אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב.

ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א, ח) ומהם שבאו ברומא (כך כותב רבינו בויקרא כו, טז), והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים. (יוסיפון פרק סה)

נמשיך את עיונינו עפ"י הגישה הביקורתית.

למה הלך עשו לשעיר?

במאבק שהיה בין יעקב ועשו על הבכורה ועל הברכה, ניצח יעקב. אך הוא נאלץ בשל כך לעזוב את אביו ואת אמו ואת ארצו, ולברוח חרנה אל לבן הארמי. אחרי עשרים שנה הוא חזר עם ארבע אימהות ושנים עשר ילדים (כולל דינה) ועם שור וחמור, צאן ועבד ושפחה. אפשר לומר שבסיכומו של דבר הוא עשה שם חיל[1] והתקיימה בו ברכת ה' במלואה (בראשית פרק כח):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

בזמן שיעקב חוזר ארצה, נמצא עשו בשעיר שבארץ אדום. למה הוא הלך לשם? כנראה שהוא חש, ואולי אף ידע, שהוא הפסיד במאבק עם יעקב, מאבק שהיה לא רק על הבכורה והברכה, אלא גם על ירושת הארץ. ירושה זו העניק יצחק ליעקב בהיפרדם (בראשית כח, א-ד):

וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.

לפי עדות הכתוב עשו ידע על ברכה זו. היא גם אושררה על ידי הקב"ה בחלום הסולם (בראשית פרק כח,יג):

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

ניתן ליעקב אבינו רמז ולא חש בו

והנה, באופן מפתיע, הרגיש יעקב צורך לשלוח מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר על מנת לפייסו ולמצוא חן בעיניו. וכל כך למה? האם יש ליעקב רגשות אשמה על שהוא כביכול נישל את עשו מאדמתו? או שמא יש לו נקיפות מצפון על שהוא עקב אותו פעמיים – בבכורהובברכה?

מעיון בפסוקי התורה ניתן אולי להבין שיעקב רצה להקדים תרופה למכה, ולמנוע עימות מחודש בינו לבין אחיו. ברם, למה לחשוש מעימות? כיצד יֵדַע עשו שיעקב חוזר, הרי הוא נמצא בשעיר הרחוקה?[2] האם אין יעקב רואה צל הרים כהרים?

תגובת עשו הייתה - הליכה לקראת יעקב וארבע מאות איש עמו.

מה הייתה מטרת עשו, טובה או רעה? איננו יודעים. אך עובדה היא שיעקב חשש מאוד מאחיו: "ויירא יעקב מאד ויצר לו". ובתפילתו  הוא אומר: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אתו, פן יבוא והכני אם על בנים". היש הצדקה ליראה הגדולה הזאת? האין היא עלולה לקלקל את השורה? יש דורשים אותה לשבח (רמב"ן לב,יג):

אבל הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא, בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה, או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין:

ויש דורשים אותה לגנאי:

ר' אלעזר המודעי אומר: זה (משה רבנו) אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו. משה נתן לו רמז ולא חש, יעקב נתן לו רמז ולא חש, דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו.

משה מנין? "ושים באזני יהושע", אמר: יהושע מנחיל ישראל את הארץ, ובסוף משה עומד ומתחנן שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג, כג).

יעקב נתן לו רמז ולא חש, שנאמר: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כח, טו), והוא היה מפחד ויירא, שנאמר: "ויירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית לב, ח). אדם שהקב"ה הבטיחו היה ירא ומפחד? אלא שאמר יעקב אבינו, אוי לי שמא יגרום החטא.

דוד נתן לו רמז וחש, שנאמר: "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך" (שמואל א' יז, לו), אמר דוד: וכי מה אני ספון שהכתי חיות רעות אלו? אלא שמא עתיד לארע לישראל דבר והם עתידין להינצל על ידי.

מרדכי נתן לו רמז וחש, שנאמר: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך"וגו' (אסתר ב, יא), אלא אמר מרדכי: אפשר חסידה זו תינשא לערל זה? אלא שמא עתיד לארע לישראל דבר והם עתידין להנצל על ידה.

"מכילתא דרבי ישמעאל" בשלח - מס' דעמלק בשלח פרשה ב ד"ה ויאמר ה'

כיוון שיעקב לא חש ברמז ופחד יתר על המידה, הרי גם התנהלותו בהמשך לא הייתה לפי שורת הדין. הוא עבר לפני כולם והשתחווה לעשו שבע פעמים, וכן השתחוו השפחות וילדיהן, לאה וילדיה ויוסף ורחל. כמו כן הוא הכתיר את עשו אחיו בתואר אדון שמונה פעמים, ואת עצמו השפיל וכינה בתואר עבד חמש פעמים. על כל אלה באו חז"ל חשבון עם יעקב אבינו כמו שנראה בסמוך.

ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלֹך מֶלך לבני ישראל

באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו שמנה מלכים קודם לבניך, שנאמר (בראשית לו): "ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלך מלך לבני ישראל".

"בראשית רבה" (וילנא) פרשה עה ד"ה יא ד"א וישלח

ובעקבות חז"ל כתב רבי יעקב בן אשר:

בשביל שאמר יעקב לעשו ח' פעמים אדני, מלכו שמונה מלכים קודם ישראל. וכנגדו מלכו ח' מלכים עד יהורם ובימיו פשע אדום.

"בעל הטורים" בראשית לו,לא

ועל שהשתחווה יעקב לעשו שבע פעמים נפגעו שבעה המרכזים הרוחניים של האומה פגיעה קשה מאד:

השתחווה יעקב לעשו שבע פעמים וכנגדן נטל ממנו שבע ואלו הן – אוהל מועד וגלגל ושילה ונוב וגבעון ובית ראשון ובית שני.

                                                                                                                                "מדרש הגדול" בראשית לג,ג

וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ

"בימים ההם אין מלך בישראל",– 'הערה' זו על תקופת השופטים נכתבה שלוש פעמים. בראייה הפשוטה מסתבר שזו הערה על התנהלות נפסדת של עם ישראל, שהעדיפו את הפרט על ענייני הכלל ואיש הישר בעיניו יעשה. אך מסתבר שמציאות זאת הוכתבה גם מלמעלה, כתוצאה מהתנהלותו של ישראל סבא.

בזמן שבאדום היו מלכים ואלופים, אנו זכינו רק לשופטים ונשיאים:

א"ר אייבו, קודם שלא עמד מלך בישראל נצב מלך באדום. ואלה המלכים - ר' יוסי בר חנינא, בשעה שזה מעמיד מלכים זה מעמיד שופטים, ובשעה שזה מעמיד אלופים זה מעמיד נשיאים.

ר' יהושע בן לוי אמר, זה העמיד שמונה וזה העמיד שמונה, זה העמיד ח': בלע, יובב, חשם, הדד, שמלה, שאול בעל חנן, הדר, וזה העמיד ח': שאול ואיש בושת,דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט.

בא נבוכדנצר וערבב אלו באלו ובטל של אלו ושל אלו (ישעיה יד): "שם תבל כמדבר ועריו הרס", בא אויל ונתן גדולה ליהויכין, בא אחשורוש ונתן גדולה להמן.

"בראשית רבה" פרשה עה,יא ד"ה וישלח

במערכת היחסים שבין אדום וישראל, אין מצב של שוויון, אלא בזמן  שישראל עולה אדום יורד, ובזמן שאדום עולה ישראל – חלילה – יורד, כפי שהוגד זאת מראש לרבקה אמנו:

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן - אל תאמן, ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמן. שנאמר (יחזקאל כ"ו): "אמלאה החרבה". אם מליאה זו - חרבה זו. אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה) "ולאם מלאם יאמץ".

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד א

וכן מובא ברש"י (בראשית פרק כה פסוק כג):

"ממעיך יפרדו" - מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו:

"מלאם יאמץ" - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים:

לא זו בלבד שלא היה מלך בישראל בכל תקופת השופטים, אלא גם נביא ראוי לשמולא היה בכל אותה תקופה, כפי שכתוב בספר שמואל א' ( ג, א): "ודבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ". כל אלו הם תוצאות המפגש שבין יעקב ועשו בפתחה של ארץ ישראל, כפי שלמדנו מבית מדרשו של האר"י הקדוש:

והנה מצד ששלח יעקב אתונות לעשו, מצד זה נתאבק עמו שרו של עשו. והנה, הפסקת הנבואה היה ע"י צליעת ירך יעקב, הנזכר בפרשת בראשית. וזה שאמר נמצאו האתונות, כי הקליפות, שהיו מפוזרות בעולם, נמצאו ונודע מהיכן קטרוגן ואפשר שיתוקן.

סוד ירך יעקב, שהיה ימיני שהוא מידת הנצח שפגמו סמאל, ונצח זה נצח הדכורא, והנה הנבואה מן הימין כנודע, וכשהייתה מגעת הנבואה לנצח, היה שם מסך גדול, וזה שאמר: "ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ".

ולפי שיעקב השתחוה לעשו ועשאו אדון לעצמו בהשתחויותיו, פגם הנצח מאד, עד בא בנימין שלא היה בעולם בהשתחויה לעשו, וכן היה מרדכי מזרעו של בנימין, שלא רצה להשתחוות להמן הוא עשו. וזה שאמור רז"ל: שמרדכי היה פושט לו הירך להמן ומראה לו שטר כנזכר בדברי רז"ל. וזה שאמר (עמוס א,יא): "עברתו שמרה נצח", ועברתו של עשו שמורה כנגד נצח שלקחו ממנו. נמצא ששאול בא לתקן נצח יעקב, וזה שאמר שמואל (שמו"א ט,יט): "אנכי הראה", ולא אמר הנביא, כי אתה תתקן הנבואה שהיא הנצח, כי עדיין לא נתקן.

וזה שאמר (שם טו,א): "אותי שלח ה' למשחך למלך", כי אתה מזרע בנימין, ותוכל לתקן שוק יעקב ובכן: "שמע דבר ה'", וזה שאמר (שם ט, יז): "זה יעצור בעמי" ולא אמר ימלוך, אלא יעצור הפגם, יעצור הקליפה שלא ישלוט עוד בנצח וכו'...

וכשחטא שאול היה שמואל בוכה, פן יחזור נצח לקלקולו. ולכן אמר שאול (שם טו,כה): "ושוב עמי ואשתחווה לה'", כדי שיתקן השתחוויות יעקב. וזה שאמר שמואל (שם טו, כט) "וגם נצח ישראל לא ישקר", כי על כל זה שחטאת, לא יהי נסתמת הנבואה כמו קודם, אך על כל זה נפגם קצת – "ויתנה לרעך הטוב ממך" (שם טו, כח), שהוא דוד שיתקן בסוד: "נעימות בימינך נצח" (תהילים טז, יא).

"ליקוטי אמרים" לאר"י הקדוש שמואל ט

אמנם נצח ישראל לא ישקר, ומלכות בית דוד בוא תבוא, ומושיעים יעלו בהר ציון לשפוט את הר עשו כאשר יבוא יעקב שעירה, וה' יהיה למלך על כל הארץ, אך בינתיים לא היה נביא בישראל ולא היה מלך בישראל כארבע מאות שנה, ואיש הישר בעיניו עשה.

וילך ויקח ויבא

להתנהלות של יעקב אבינו כאן ועכשיו, יש שורשים מוקדמים יותר.  כשרבקה אמנו רצתה שיעקב ייטול את הברכות, היא המריצה אותו  להביא מן הצאן שני גדיי עזים טובים בשביל יצחק אביו, ולזכות בעקבותם בברכות. אבל יעקב לא רץ להביא, כשם שעשו אחרים במצבים דומים וכפי שנראה להלן, אלא "וילך ויקח ויבא". חז"ל שמו לב להססנות של יעקב ואמרו:

"וילך ויקח ויבא לאמו" - אנוס וכפוף ובוכה.

"בראשית רבה" (תיאודור-אלבק) פרשה סה

וכך יפרש בעל "הכתב והקבלה" את התנהלותו של יעקב:

היה לו לכתוב מלה דזירוזא. כאמור באברהם (בראשית יח,ב): "וירץ לקראתם"; וכן (שם שם, ו-ז): "וימהר אברהם האהלה שרה אשתו ויאמר, מהרי שלש סאים קמח לושי ועשי עגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח פר בן בקר... ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". ובאליעזר (שם, כד,יז-כ): "ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו... ותמהר ותער כדה אל השקת".

והיה ראוי לומר אף כאן ביעקב: "וירץ ויבא לאמו", ולא אמר הכתוב כן, רק "וילך ויקח ויבא". זה יורה שלא היה מזרז בדבר להיותו כמרצה את אביו, רק לבו אנסו לעשות רצון אמו.

עוד הסביר שם בעל "הכתב והקבלה", שיעקב באמרו: "אולי ימשני אבי", קיווה וייחל שהשתדלותו הרבה לא תצלח ושיצחק יברך בסופו של דבר את מי שרצה לברך. לא מן הנמנע שאופן לקיחת הברכות השפיעה על התנהגותו של יעקב בהמשך, כשהגיע זמן פירעון הברכות.

ולא האמין ולא עלה

לדברים אלו היו גם השלכות על חלום הסולם של יעקב. חז"ל פירשו שהמלאכים שעלו וירדו בסולם היו שרי אומות העולם שעלו לשררה וירדו ממנה, עד שהגיע תורו של יעקב לעלות בסולם, אך הפעם שלא על מנת לרדת, אולם הוא נרתע לאחוריו ולא עלה:

א"ר ברכיה בשם רבי חלבו ור"ש בן יוסינה: מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א"ל הקב"ה ליעקב, יעקב: למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. א"ל הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה.

ר"ש בן יוסינה היה דורש (תהלים עח): "בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו", א"ל הקב"ה: אלו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכויות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובגולגליות. א"ל יעקב: יכול לעולם? א"ל: "אל תירא עבדי יעקב אל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מארץ מגליא, מאספניה ומחברותיה, "ושב יעקב" – מבבל, "ושקט" – ממדי, "ושאנן" – מיון, "ואין מחריד" – מאדום, "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם" - באומות העולם שהן מכלין את שדותיהן, אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן – "ואותך לא אעשה כלה", אלא מיסרך ביסורין בעולם הזה, בשביל לנקותך מעונותיך לעתיד לבא, לכך נאמר "ויחלום".

"מדרש תנחומא" (ורשא) פרשת ויצא סימן ב

יעקב אבינו לא האמין ולא עלה. לעלות בסולם פירושו לחזור לארץ ישראל  באמונה ובביטחון. אמונה בצדקת הדרך וביטחון בהצלחתה. לחזור ללא פחד וללא מורא. ללא נקיפות מצפון וללא הרגשות אשמה.  הכרה מלאה בזכותנו על הארץ ובזכותנו בבכורה ובברכה. או אז יתקיים בנו מקרא שכתוב (במדבר פרק כד): "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת, וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל, וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר".

 

[1].     כמובן שיעקב לא זקף זאת לזכותו, אלא לזכות בוראו שנתן לו כוח לעשות את החיל הזה.

[2].     ומה שכתבו המפרשים שאדום הייתה בדרך שבין חרן לארץ כנען, נבע כנראה מאי הכרת האזור.