ויכלא העם

שם הפרשה: 
ויקהל

ויכלא העם – פרשת ויקהל  הרב ד"ר יהודה אלטשולר

 

 

פרשת ויקהל חוזרת כמעט מילה במילה על הציווי המפורט בפרשת תרומה ביחס לעשית המשכן. הדמיון המילולי רב עד כדי כך שגם פרשני התורה כמעט שלא ראו צורך לפרש פרשה זו והדבר ניכר באופן גרפי בכל החומשים המודפסים.

יחד עם זאת ודוקא משום הדמיון הרב, דוקא הנקודות היחודיות שבפרשה בולטות יותר. אתעכב בעיון זה על אחת מהן.

פסוקים ג-ז בפרק לו, מתארים את התגובה האדירה שהגיב העם לציווי "ויקחו לי תרומה". פרץ ההתנדבות היה כל כך עצום עד כדי כך שהאחראים על המלאכה 'התלוננו':

"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אתה". התלונה שהיתה מוצדקת לוותה בציווי נוסף חריג ביותר: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש!"

להתנדבות זו נקשרו שבחים רבים במדרש שציין לשבח את ההתגייסות תוך השוואה לטובה להתגייסות שהיתה בחטא העגל:

 

כשעשו העגל אמר הקדוש ברוך הוא למשה ועתה הניחה לי וגו' אמר לו בדוק אותן שיעשו את המשכן מה כתיב באותו קלקלה, פרקו נזמי הזהב ומה הביאו נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז, בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם ורוח הקדש צווחת על ידי הושע (שם /הושע/ ב) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי...[1]

 

שבחם של ישראל הוא שנענו לקריאתו של משה והראו שחביבה עליהם עבודת המשכן יותר ממעשה העגל. ומשכך עשו, תיקנו את מעשיהם ונתכפר להם חטאם.

 

שבח זה של ישראל אף בא לידי ביטוי במילה אחת נוספת המופיעה בהמשך הפסוק:

"ויכלא העם מהביא" מה צורך יש בו בפסוק זה? וכיח לא די היה לכתוב בצורה פשוטה יותר "וישמע העם" וכיו"ב?

רבי יעקב מעקלנבורג בפירושו 'הכתב והקבלה'[2] אומר בפשיטות ש "בשבח העם דיבר הכתוב מחיבובם את המצוה". ולכן צריך הי למונעם מהמשך הנתינה.

 

אלא שהערה של בעלי המסורה על המילה ויכלא מציינת את תאומתה בבראשית פרק ח במעשה המבול גם שם נאמר ויכלא הגשם.

מה פשר הכליאה הזו ואת מי היה צריך לכלוא? השורש כ.ל.א. מופיע גם במקום נוסף ביחס לנבואת אלדד ומידד ובקשת יהושע – 'אדוני משה כלאם'.

 

רש"י מפרש אצלנו ויכלא – לשון מניעה. ובפשטות ניתן להסביר הצורך במניעה נאמר ביחס לדבר שמטבעו הוא צפוי להמשיך וללכת ועל מנת שיפסיק לא די בהפסקתו אלא בבלימה של ממש ומניעה הדורשת מאמץ. כך בנבואתם של אלדד ומידד, כך בגשם ששטף את הארץ וכך גם בתרומתם של בני ישראל למלאכת המשכן.

 

 אך ניתן לזהות כאן גם עניין עמוק יותר, ולשם כך נעזר במדרש קצר העוסק בעניין העקדה:

 

'אל תשלח ידך אל הנער!', א"ל אוציא ממנו טפת דם?! אמר לו: 'אל תעש לו מאומה' אל תעש לו מומה (מום).[3]

מדוע שם המדרש בפי אברהם את הבקשה המוזרה לפגוע בבנו יצחק?

יתכן שכוונת המדרש היא שאהבת ה' העזה שפיעמה בלבו של אברהם צריכה היתה להיות מתועלת לאן שהוא. ברגע שהמלאך קרא ואמר לו אל תשלח ידך אל הנער, לא היה לאברהם אפיק אליו יוכל לתעל את כל רגש המסירות והאהבה שליבה בתוכו בכל שלשת ימי ההליכה עם יצחק. הרצון להטיף טיפת דם, הוא צורך טבעי לעשיה שאליה אברהם כל כך הכין את עצמו והיא היתה למעשה פסגת אמונתו בקב"ה. אך אברהם נדרש להימנע גם ממנו. מסירות הנפש של אברהם בלכתו אל העקדה היא מן המפורסמות. אך יתכן שמסוגלותו של אברהם לעשות את התנועה ההפוכה ולכלוא את האהבה העזה לאור הציווי החדש של המלאך הקורא אליו אל תשלח ידך, ראויה לשבחים לא פחות גדולים.

 

האדם נמדד לא רק בהענות שלו לציווי שדורש ממנו לקום ולעשות, אלא גם (ואולי זו מדרגה גבוהה יותר), בהענות שלו לציווי שלא לעשות. העשיה תמיד מגובה בתחושה טובה של סיפוק, עשיה, יצרתיות ומשמעות. התנועה ההפכית קשה יותר משום שהיא חסרה את כל אותם דברים.

 

בספרי החסידות נדרשת התנועה המקוטבת כזו בביטוי – 'רצוא ושוב'. הרצוא הוא ההענות לציווי הפוזיטיבי,[4] האדם שמקיים את הציווי מרגיש תחושה טובה מאד ואולי אף מחזיק טובה לעצמו על כך. סכנה זו שעשויה להביא את האדם לידי זחיחות נבלמת ונמדדת ביכולתו של האדם לבלום את עצמו ולהימנע מעשיה – 'שוב'! הקושי העצום בפעולה זו שמנוגדת לטבע האנושי מצריך ציווי מפורש, וקיום הציווי מחייב כוחות גדולים ולכן נכון השמוש בפועל 'ויכלא'.[5]

השפת אמת בפרשתנו מרחיב את הדבור על כך ואומר כך:

"ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' רצוא ושוב פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע"ה והחכמים שמרו מעשי בנ"י שלא להתערב בו פניות כנ"ל."[6]

 

ביטוי אחר לאותו רעיון מופיע בשם חידושי הרי"מ סבו של השפת אמת[7] שדרש את הפסוק בשיר השירים (ז,ב) 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב'– נדיבות הרצון, קרי, הספונטניות, והעשיה מתוך התלהבות, זקוקה למנעל – להגבלה ושמירה.

 

המדרש המתאר את תחינתו של אברהם ממחיש עד כמה קשה תנועת ההרפיה. שבחו של אברהם הוא באותה מידה שנענה לקריאה הראשונית קח נא את בנך, נענה גם לקריאה הנוספת אל תשלח ידך אל הנער.

שבחם של ישראל הוא שכשם שנענו לקריאה לקום ולתרום כך גם ידעו את סוד בלימת הרוח

 

[1]  שמות רבה (וילנא) פרשת ויקהל פרשה מח

[2]  גרמניה 1785 - 1876

[3]  בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו

 

[4]  ניתוח מעניין של הביטוי החסידי ומשמעויותיו השונות ראה בהרחבה אצל אלחנן ניר, אם רץ ליבך, ידיעות אחרונות תשע"א.

[5]  בבחינת דברי שמעון העמסוני: 'כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה' (פסחים כב, ב).

[6]  שפת אמת שמות, ויקהל תרל"ה, ד"ה 'מרבים העם'.

[7]  שם.