דבר תורה לפרשת אחרי מות

וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיקֹוָ֔ק וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל:

(ויקרא טז,ח)

לפני מספר שנים ביקרתי במקדש המפואר שבנו האמריקנים לפעמון החירות שלהם בפילדלפיה שבארה"ב. על הקיר הגדול – בסמוך לכניסה – כתבו האמריקנים בעשרות שפות את מלות הפסוק החרות על הפעמון: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". מבט חטוף גילה לי מיד שהראשונה מבין כל השפות - בצד ימין למעלה – היא השפה העברית, שפת המקור של הפסוק. עיני אורו, כמובן, כשראיתי את מקומה המכובד, והראוי, של השפה שלנו; הרי המלים הללו, משלנו באו להם.

ואז הבחנתי בקבוצה של תיירים אמריקנים שבאו מאי שם ברחבי ארה"ב, שעמדו לא רחוק ממני. הם זיהו בנקל שאני יהודי וקלטו את השמחה שהתפשטה בפניי כשראיתי את המלים העבריות. כשקולם אומר כבוד והתפעלות, אבל גם קנאה – שלא טרחו לנסות להסתירה - שאלו:

  can you read this?

Of course! עניתי,

והוספתי: this is the original, we are proud of it!

קראתי בעברית, תרגמתי עבורם לאנגלית, והם הביטו בי כפי שמביטים באישיות נדירה, בן העם הנבחר. ואני הרגשתי חשוב מאד: אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

במדרש נאמרו דברים מדהימים לגבי השאלה כיצד ומדוע נבחר דווקא עם ישראל להיות עמו של הקב"ה ולקבל את התורה. לפי המסופר במדרש, הבחירה נעשתה, פשוט, בגורל, בהגרלה שערך הקב"ה בינו ובין מלאכיו. את הפסוקים (בדברים לב, ח-ט) "בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כִּ֛י חֵ֥לֶק יְקֹוָ֖ק עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ" מבאר המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק כד) כך:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים מַלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ...

וּמִנַּיִן שֶׁהִפִּיל גּוֹרָלוֹת בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [דברים לב, ח]: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם.

וְנָפַל גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם וְעַל זַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ט]: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֶבֶל וְגוֹרָל זֶה שֶׁנָּפַל עָלַי - רָצְתָה נַפְשִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים טז, ו]: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים.

וְיָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשִׁבְעִים הַמַּלְאָכִים הַסּוֹבְבִים כִּסֵּא כְבוֹדוֹ... וּמִנָּה מַלְאָךְ עַל כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה, וְיִשְׂרָאֵל - נָפַל בְּחֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר [דברים לב, ט]: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ.

האמנם כוונת המדרש היא שהבחירה היתה ביד המקרה? האם היה הקב"ה בוחר בעם אחר, לו עלה כך בגורל?    

לצורך שאלה זו נעיין בפרשתנו - שגם היא עוסקת בגורל, וכל הקורא בה אינו יכול להימנע מלשאול... מדוע לעזאזל מטילים גורל. אולם ראשית יש לנסות לברר, מיהו בכלל עזאזל, ומדוע נותנים לו שעיר.

במחקרו המפורט והמרתק של ד"ר יוסף מרקוס, "מכפרת המקדש לכפרת הקהל" (הוצ' אונ' בר אילן, רמת גן 2022), נאספו ונותחו הפירושים השונים לחידה זו. הפשוט בין הפירושים, כך דומה, הוא זה שמציע רבינו הרמב"ן (ויקרא טז,ח). כפי שהוא מלמד אותנו, במלה "עזאזל" מתכוונת התורה לדמות מסויימת מאד – השטן. ביום הכיפורים ניתנת לו מנחה, כדי שיהיה מרוצה ולא יקטרג על עם ישראל. הנה משהו מלשונו של  הרמב"ן:  

...ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו):

לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם...

ראה סמאל... אמר לפני הקדוש ברוך הוא:

'רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים'.

והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר: וכפר את מקדש הקדש וגו'.

עד כאן אגדה זו...

וזה סוד הענין... צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן[1]... ומאצילות כחו יבא חורב ושממון... החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן... וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין...

 

עזאזל הוא אפוא התובע הפלילי בבית הדין של מעלה; וביום הכיפורים ציותה התורה לרכוש את ידידותו - כדי להבטיח שהקב"ה יחתמנו לטובה. כיוצא בזה מצינו כבר במדרש (ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות ג) בעניין אחד הקרבנות שנצטווה אהרן להקריב בסוף ימי המילואים:

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת - מלמד שאמר לו משה לאהרן:

אהרן אחי! אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש, שמא ישנאך בביאתך למקדש.

ואולם, מאליו מתעורר כאן קושי גדול - כיצד מתיישב מתן מנחה לשטן עם האיסור החמור – המופיע במקומות רבים בתורה – לעבוד אלוהים אחרים, ובכלל זה האיסור להקריב קרבנות למלאכים או לשדים.

בזה מוסיף הרמב"ן ועוסק; כפי שהוא מבאר, זו הסיבה לכך שמטילים גורלות. באמצעות הגורל קובע הקב"ה עצמו איזה מן השעירים יינתן לעזאזל. כך אין אנו מקריבים קרבן לעזאזל; אנו מגישים על שלחנו של הקב"ה את שני השעירים, והוא בוחר – באמצעות הגורל - איזה מהם לשלוח לעזאזל[2]. בשליחותו של הקב"ה הולך האיש העתי ומגיש את המתנה לעזאזל מטעמו של הקב"ה. כפי שמדגיש הרמב"ן, הגורל אינו מקרה; הוא שפה שבאמצעותה נותן הקב"ה הוראה לכהן הגדול, איזה מן השעירים להוריד משלחנו שלו, להוציא מן העזרה ולשלח לעזאזל. זו לשון הרמב"ן (ההוספות שבסוגריים מרובעים – שלי, ד"ב):

 

כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים... והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל...

ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך.

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני; שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא, ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון, והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו. ואמנם, האדון, לחמלתו על בעל הסעודה, רצה שיהיו כל עבדיו [לרבות השטן] נהנין ממנה, שיספר [השטן] בשבחו ולא בגנותו [של בעל הסעודה]:

וזה טעם הגורלות. כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו. אבל, היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה', והוא [ה'] נתן מהם לעבדו [השטן], החלק אשר יבא לו [לשטן] מאת השם.

הוא [ה'] הפיל להם גורל, וידו חלק להם, כענין שנאמר: 'בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו'. וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה', לומר שהוא שלו, ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י): יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו'.

 

כפי שלומד הרמב"ן מן הפסוק במשלי (טז,לג), "בַּ֭חֵיק יוּטַ֣ל אֶת־הַגּוֹרָ֑ל וּ֝מֵה' כָּל־מִשְׁפָּטֽוֹ", הגורל רק נראה כאילו הוא מקרה, אבל לאמיתו של דבר – אין הוא תלוי במקרה אלא בקביעה של הקב"ה. ה' קובע מי ומה יעלה בגורל. 

 

את שני השעירים היה הכהן הגדול מעמיד, אחד לימינו ואחד לשמאלו; ובקלפי היו שני פתקים – על האחד כתוב שמו של הקב"ה, ועל השני – עזאזל. בשתי ידיו היה הכהן מרים פתקים מן הקלפי, וייעודו של כל אחד מהשעירים נקבע לפי מה שעלה בגורל ביד הסמוכה אליו. ואולם, כפי מספרים חז"ל, במשך תקופה ארוכה לא היו הפתקים עולים בהתפלגות סטטיסטית נורמלית. בימים הטובים ההם היה גורלו של הקב"ה עולה באופן קבוע בימין; אות לטובה, כמובן. כך מספר התלמוד הירושלמי (מסכת יומא פרק ו הלכה ג):

 

כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים, היה גורל של שם עולה בימין;

משמת שמעון הצדיק - פעמים בימין פעמים בשמאל.

 

ישראל ציפו לתופעה של נצחון הימין בקביעות, שמחו לראותה והתעצבו לראות שבטלה; על רקע זה מספרת לנו התוספתא (מסכת יומא (ליברמן) פרק ב הלכה ט):

 

טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד בימינו ואחד בשמאלו;

אם בימינו עלה - היו כל ישראל שמחים,

ואם בשמאלו עלה - לא היו כל ישראל שמחין.

 

לקראת החורבן ניתן היה שוב להבחין בהכוונה שמימית, בהתפלגותו הסטטיסטית הבלתי נורמאלית של הגורל; אלא שהפעם היה גורלו של הקב"ה עולה באופן קבוע בצד שמאל דווקא. אות מבשר רעות, כמובן. עמו באו סימנים מבעיתים אחרים. כך מספר המדרש (ילקוט שמעוני זכריה רמז תקעח):

 

תנו רבנן, ארבעים שנה לפני חרבן הבית לא היה גורל עולה בימין אלא בשמאל[3], ולא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, א"ל: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני שסופך ליחרב...

 

לטוב או  למוטב, ההתפלגות הססטיסטית הבלתי נורמאלית מצביעה, כמובן, על הכוונה מלמעלה באשר לתוצאות ההגרלה.

 

באותה דרך שבה היה הכהן הגדול מתקשר עם הקב"ה ביום הכיפורים ושומע את תשובתו – איזה שעיר להעביר לעזאזל - השתמשו לעתים גם אחרים; וכשהקב"ה רוצה – הוא עונה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. לפעמים, אפילו עובדי אלילים קיבלו מהקב"ה תשובה בדרך זו. כך מסופר בספר יונה (א,ה-ז):

 

וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֘ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם:

וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם ק֚וּם קְרָ֣א אֶל־אֱלֹהֶ֔יךָ אוּלַ֞י יִתְעַשֵּׁ֧ת הָאֱלֹהִ֛ים לָ֖נוּ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד:

וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֙לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה:

 

בעיניו של ספר יונה אין שום דבר מעורר תמיהה בכך שהגורל שהטילו אותם עובדי אלילים הכווין אותם אל האיש הנכון, כך שידעו אל נכון מיהו האיש שבשלו סער הים. המלחים התמימים הללו, ובראשם רב החובל, עבדו אמנם אלוהים אחרים וזעקו איש אל אלוהיו, אבל גם אל אלוקיו של יונה ביקשו לקרוא - ובכל לבם; והקב"ה ענה להם. הדרך, בה ענה הקב"ה למלחים, הייתה – הגורל.

 

לפי זה, גם הגורל בו נבחר עם ישראל להיות עמו של הקב"ה, לא היה מקרה עוור. הקב"ה לא רק ידע מראש את תוצאות ההגרלה, אלא שלט בה וקבע מראש את התוצאות. מסתבר, שהמטרה הייתה רק להודיע למלאכים את הדבר; גם במרומיו, אפוא, עושה הקב"ה שימוש בגורל כדרך תקשורת - בינו ובין מלאכיו. סוף סוף, אף הם, כמונו, אינם שרויים במחיצתו ממש, והם שואלים זה לזה איה מקום כבודו, ומאחר שאינם מקבלים תשובה, הם נאלצים לומר בלי מיקום מדוייק: ברוך כבוד ה' ממקומו.

 

כדאי לשים לב לכך, שאין המדרש אומר, או אפילו רומז לאפשרות, שבהגרלה הנזכרת רימה הקב"ה את המלאכים. ההגרלה היתה אמיתית ונעשתה באופן הוגן לחלוטין, כשלפי חוקי הטבע יש לכל מלאך סיכויים שווים לזכות בעם ישראל. הקטע הוא, שהקב"ה שולט בחוקי הטבע, ובכללם בגורלות - ואפילו בלוגיקה. אין הוא צריך לרמות כדי לקבוע כיצד יפעלו כאן חוקי הסטטיסטיקה; כיון שאין הוא כפוף לחוקי הסטטיסטיקה, הוא שולט תמיד בגורל ובתוצאותיו. ההגרלה הוגנת לחלוטין, אבל הקב"ה תמיד זוכה בה.