דבר תורה לפרשת בהעלותך

פרשת בהעלתך, הפרשה השלישית בספר במדבר, מטלטלת אותנו בין התעלות להסתאבות, בין קרבה להתרחקות ובין חטא לכפרה, ומשקפת בכך את מסע עם ישראל במדבר.

הפרשה פותחת במצווה המופנית לאהרון הכהן – מצוות העלאת הנרות במשכן, אחרי שבפרשה הקודמת הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם ביום חנוכת המשכן. היא ממשיכה במינוי הלויים ולאחריה קיום הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון, וקיום פסח שני בארבעה עשר לחדש השני.

מעתה – מתכוננים בני ישראל למסע קצר שיוביל אותם לארץ ישראל, מסע שמתנהל על-פי כללים ברורים: "עַל פִּי יְדֹוָד יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְדֹוָד יַחֲנוּ", בשכון הענן – יחנו, ובהעלותו – יסעו, ובסדר מופתי שתואר בפרשת במדבר.

ליציאה למסע קודמת הכנת החצוצרות: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (י,ב). לשתי מטרות משמשות החצוצרות, והן מהוות ציר תקשורת הכרחי בין משה לבין הנשיאים ובין משה לבין העם. התקיעה קוראת לעם להיאסף אל משה, והתרועה מכריזה על תחילת המסע.

גם בהמשך ההיסטוריה ישמשו החצוצרות לשתי מטרות: התרועה – לקריאה למלחמה - "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת...

והתקיעה – לשמחה ביום היאסף העם - וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת   (י. ט-י).

הכל מוכן למסע ואפשר לצאת לדרך!

התאריך בו "נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" הוא כ' באייר בשנה השנייה. עד עתה חנו ישראל בהר סיני, מקום קבלת התורה, ועתה מועדות פניהם אל עבר הארץ המובטחת והם נוסעים "בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי יְדֹוָד בְּיַד משֶׁה". חגיגיות רבה עולה מהפסוקים המתארים את מסע כל אחד ואחד מהדגלים.

רגע לפני הפרידה מהר סיני מנסה משה לשכנע את יתרו להצטרף לעם ישראל במסעו, אך יתרו מסרב במילים המזכירות את הציווי לאברהם בפרשת לך-לך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". ועל אף שמשה חוזר ומפציר "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (י,לא), חלוקים הפרשנים בשאלה אם יתרו הצטרף או חזר לארצו.

עם או בלי יתרו נוסע ארון ברית ד' לפניהם "דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י,לג) ונראה כי הכל מתנהל על מי מנוחות.

אבל אז מגיע המשבר – המשבר הראשון – ובצידו העונש:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי יְדֹוָד וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְדֹוָד וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (יא,א).

ומיד לאחריו התלונה הנוספת והגעגועים למצרים:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ( יא,ד-ו).

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

שוב, כמו במצרים וכמו ביציאת מצרים, נשמעים בקרב העם הקולות המחלישים וכפויי הטובה, שוב שולטת העין הרעה, שוב נסחב העם אחורנית אל עבר החושך במקום לצעוד קדימה אל עבר האור.

כזה יהיה מסע בני ישראל במדבר.

כך נראה לעיתים גם מסעו של כל אדם בשבילי חייו. אך מבעד לכל הנפילות מחזירה אותנו הפרשה לתחילתה ודורשת מאיתנו להעלות נר ולהאיר את הדרך:

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת - אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח,ב).