וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיֵּרָא אֵלָיו ה'  בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ .. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (בראשית יח, א-ט).

חז"ל מבארים כי אותו היום היה היום השלישי למילתו של אברהם וה' בא לבקרו ולדרוש בשלומו. ה' אף דאג להוציא חמה מנרתיקה בבוקרו של אותו היום כדי שאנשים לא יסתובבו בדרכים  ואברהם לא יידרש  לטרוח ולארח עוברי אורח באוהלו. אולם, משראה הקב"ה שאברהם   כל כך  הצטער על כך  זימן לו שלושה מלאכים בדמות אנשים ערביים. ברגע שאברהם זיהה דמויות ניצבות מרחוק הוא עזב הכל ורץ לקראתם. מכאן למדו חכמים שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.

הפסוקים הפותחים את פרשתנו מדגישים את הזריזות בה רץ אברהם לקבל את האנשים הזרים ולהכין את צורכי סעודתם. אברהם מדבר מעט ועושה הרבה. ברגע שהוא זיהה מרחוק קבוצה של אנשים  זרים ניצבים  במקום אחד ולא מתקרבים  לעברו, רץ הוא אליהם. רש"י מסביר שכנראה הבין אברהם שהם אינם מתקרבים מחשש להטריחו. אברהם פונה אליהם ומציע  להם פת של לחם, צל  ומי באר וכשהם נעתרים הוא רץ מיד להכין להם סעודת מלכים. השימוש החוזר על עצמו  בפעלים  "רץ" "וימהר" מחדד את האופן בו נעשו הדברים. מעבר לכך שהזריזות מונעת המתנה ממושכת מצד האורחים שעשויים להיות רעבים וצמאים היא מלמדת על מידת להיטותו של אברהם לקיים בגופו מצווה חשובה זו.   הפסוקים כמו באים ללמד שגם בעשיית חסד אין די בעצם המעשה  ובהשגת המטרה שלו  אלא יש חשיבות גם לאופן עשייתו. אדם העושה טובה לאחר אך עושה אותה בעצלתיים תוך שהוא מרבה לדבר בשבח עשייתו גורם למקבל העזרה תחושה לא נוחה ואפשר שתהיה זו הפעם האחרונה בה הוא ישתמש בעזרה המוצעת לו. לעומת זאת,  אדם הנחלץ במהירות לעזרת חברו משדר לו ללא צורך בנאומים שאין בדבר כל טרחה מצידו, שאכפת  לו ממנו ושדאגתו כנה. יש הבדל איכותי משמעותי בין שתי צורות הפעולה המתוארות. לפי האמור אין פלא שגם בסיפור של רבקה ואליעזר  מדגיש הכתוב את המהירות בה פועלת רבקה בהשקותה את אליעזר ואת כל גמליו (ר' בראשית כד, יח-כא). הן אברהם והן רבקה עושים את הדברים בזריזות ושניהם גם עושים הרבה מעבר למינימום ההכרחי. אברהם רץ להכין מטעמים למרות שהציע רק מעט מים ולחם   ורבקה משקה את כל הגמלים אף שנתבקשה להשקות את אליעזר בלבד.

אברהם מכניס לאוהלו מלאכים שנראים כעובדי עבודה זרה מבלי לבדוק בציציותיהם. באוהלו וכנראה בליבו  יש מקום לכל אדם הזקוק לבית חם או לעזרה. לאברהם, אב המון גויים, אכפת אפילו מאנשי סדום החטאים. הרב שטיינזלץ לומד מתשוקתו של אברהם לאורחים בכל מחיר כי כאשר לאדם אכפת ממשהו והדבר באמת נוגע לו הוא יעשה הכל כדי לממשו ואף יצליח בכך.  הקב"ה מנע ממנו אורחים כי רצה שינוח, אך דווקא העדר האורחים מנע מאברהם מנוחה  וההתרוצצות לסיפוק צורכיהם היא המנוחה עבורו. ( ר' שטיינזלץ, חיי עולם- שיחות על פרשת השבוע, פר' וירא).

--