וידוי על מצוה ולא רק על חטא

בס"ד, אלול תשפ"א דבר תורה לפרשת כי תבוא – ד"ר נעמה סט

וידוי על מצוה ולא רק על חטא

 

פרשתנו פותחת במצוות "מקרא ביכורים". הציווי על הבאת הביכורים הופיע כבר במקום אחר (דברים יב, ו) וכאן נתחדשה תוספת הדיבור הנלווה למצווה. מביא הביכורים מצווה להביא את יבולו למקדש ובזמן שהכהן מניח את הטנא קורא האדם פסוקים המתמצתים את שעבוד מצרים ואת הגאולה, עד לכניסה לארץ וההנאה מיבולה:

 

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ט-י)

 

המצווה מסתיימת בציווי לשמוח ביבול שניתן מאת ה', יחד עם אוכלוסיות שלא זכו לקרקע ולנכסים משלהן:

 

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (שם, יא)

 

סיכום זה של מצוות מקרא ביכורים מתקשר באופן מיידי למצווה הסמוכה – "וידוי מעשרות". בעל הקרקע הצטווה לתת בכל שנה שלישית מעשר עני. גם במקרה זה מקור המצווה להפריש את המעשרות נזכר במקור אחר (דברים יד, כב-כט) וכאן מתחדשת החובה להוסיף דיבור לצד קיום המצווה. בדבריו מצווה האדם, פעמיים בשבע שנים, להתוודות כי אכן קיים את המצווה:

 

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ": (שם, יג-טו)

 

הקב"ה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, ואנו נותנים מיבולנו שגידלנו בארץ זו לנזקקים שסביבנו.

 

הרבה יש ללמוד עוד על מצוות אלו, כל אחת בפני עצמה ומהקשר שביניהן. בדברים הבאים אבקש להתמקד בדברי הרב קוק על מצוות "וידוי מעשות". הרב עומד על הפער שיש בין וידוי מעשרות לבין וידויים אחרים שאנחנו רגילים בהם. בדרך כלל אנו מתוודים על חטאינו כחלק מבקשתנו לשוב בתשובה "אשמנו, בגדנו", אולם כאן מתוודה האדם על כך שקיים את המצווה "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי ". מה מקומו ופשרו של וידוי זה?

בתשובתו עומד הרב על החשיבות שיש בכך שהאדם ידע לומר בפה מלא אילו דברים טובים עשה, באילו יעדים עמד:

 

...נתנה לנו התורה דרך להערה (=התעוררות), שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה... ראוי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלווה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו.

על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של חטאים... גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'... (הראי"ה קוק, עין אי"ה, ברכות (ב), על המשנה במסכת מעשר שני פ"ה מ"י)

 

דווקא כדי שנוכל להתחזק בעבודת ה', עלינו ללמוד לחזק את עצמנו. הדגשת השלילי בלבד עלולה להביא לרפיון ידיים. במובן זה מצוות וידוי מעשרות היא "בניין אב" למצוות כולן:

 

שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה, לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת הלב במעשה הטוב...

על כן דרוש לנו וידוי המצוות לפרקים, לחזק את לבבנו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע. (שם)

 

בימים אלו, עת הימים הנוראים דופקים על דלתות לבבנו, אני מאחלת לכולנו שנצליח לומר לעצמנו בפה מלא במה כשלנו ובמה הצלחנו, ממה לסור ובמה לדבוק.

 

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה לכן ולכל בית ישראל