פשט, הלכה ומעשה שהיה (או שלא)

פשט, הלכה ומעשה שהיה (או שלא)

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשניאה, לא יוכל לבכר את בן האהובה... כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים..."

הנצי"ב בפירושו העמק דבר, לומד מהניסוח "האחת אהובה והאחת שנואה" ולא: אחת אהובה ואחת שנואה, שמדובר באדם שלא נשא את הנשים בבת אחת אלא זו אחר זו. לדעת הנצי"ב יש לכך משמעות הלכתית במקרה שהאחת התעברה ראשונה אך ילדה את בנה לאחר חברתה שהתעברה לאחריה. במקרה כזה עלול להיווצר ספק לגבי זהות הבכור: 

"והיה סלקא דעתין אם ולד א' היה בעיבור תחלה והשני תחלה בלידה שנולד לשבעה או למקוטעין, מי שנתעבר תחלה הוא הבכור כי הוא ראשית אונו, משום הכי מיירי קרא בזה האופן שנשא ראשונה בפ"ע והיתה לבדה, ואם כן מסתמא נתעברה תחלה, ומכל מקום, והיה הבן הבכור לשניאה. משום שנולד השני תחלה."

דהיינו, האינטואיציה היא שראשית אונו של הבעל הוא הבכור ולכן מן הסתם זו שנישאה ראשונה התעברה ראשונה, לכן מדגישה התורה את העובדה שבן השנואה שנשאה מאוחר יותר ומן הסתם גם התעברה מאוחר יותר, ובכ"ז נולד ראשון, הוא הבכור!

בדברי הנצי"ב נפתרת גם שאלה פשוטה והיא מה פתאום תהיה הו"א שהבעל יוכל להגדיר את בן האהובה כבכור, הרי בכורה היא עניין עובדתי ואילו אהבה ושנאה הם רגשות סוביקטיביים ומכח מה ניתן להגדיר את מי שאינו בכור כבכור?

בסוף דבריו מובאים בסוגריים הדברים הבאים: (הן נשמע בשם הגר"א ז"ל להיפך שהולכין אחר העיבור, ולא אאמין לקול השמועה בשם רבינו הגר"א, ושקר העידו בשמו ז"ל!)

דברי הגר"א מצוטטים בספרו של בנו רבי אברהם, סערת אליהו,[1] ונקשרים למקרה שלדבריו ארע בוילנא. אדם נשא אשה ולאחר מספר שבועות גרשה ונשא מיד אשה אחרת. לאחר שבעה חודשים ילדה אשתו בן ואז נודע שגם הגרושה ילד בן. כתוצאה מכך התעורר ויכוח בין משפחת הגרושה לבעל ביחס לזהות הבכור שיוכל לרשת חלק כפול בנחלת האב. וכשהגיעה השאלה לפתחו של הגאון הציף הגאון ארבע שאלות ביחס לפרשתנו:

1. וילדו לו בנים האהובה והשנואה – והיה הבן הבכור לשניאה, כיצד תיתכן סתירה שכזו?
2. לא יוכל לבכר את בן האהובה, ומה ההו"א שיוכל?
3. מדוע מכנה האשה את הראשונה שנואה, והרי "לא תשנא כתיב?
4. מדוע נימקה התורה את הדין ואמרה כי הוא ראשית אונו?

ע"פ המיוחס לגאון הוא טען שהשאלות נפתרות אם מבינים שהתורה דיברה על מקרה כגון זה שהובא לפתחו. האשה הראשונה - הגרושה נקראת שנואה (כי מצא בה ערות דבר), והאשה השניה היא האהובה, ומכח העובדה שילדה ראשונה רוצה האב לבכר את בנה, אך לא יוכל לעשות זאת משום שבן השנואה הוא ראשית אונו, ולו משפט הבכורה!

מעניין שכדבריו הציע גם הנודע ביהודה בספרו דורש לציון, דרוש ד עמ' כ: "יש לי בזה פרפרת אחת מתוקה מדבש שהאהובה נתעברה קודם שנשא השנואה אעפ"כ היה הבכור לשנואה שזו ילדה לשבעה ועיקר בכור תלוי במי שנולד קודם ולא בעיבור ודוק היטב כי הוא דבר נחמד ונעים נאה ומתקבל."[2]

דברי הגאון בודאי מבריקים ומהווים פשט מעניין אך להלכה הם אינם פשוטים כלל וכלל, הרי ברור שהנצי"ב צודק והבכורה ניתנה לזה שנולד ראשון. [3]

לדברי הנצי"ב הצטרף גם בעל השואל ומשיב (מהד' תליתאה, ח"ג, נב) , הרב שאול נתנזון, שדחה את המיוחס לגר"א וטען ש "לפי עניות דעתי זה אינו, דהעיקר תלוי בלידה, דמן העיבור ליכא ראיה דהא יכול להיות שתתקלקל. ואם כן כל שילדה האהובה שעה אחת קודם הוא הבכור, וראיה ברורה מעשו ויעקב."

ראייתו מעשיו ויעקב נשענת על המדרש בבראשית רבה המובא גם ברש"י בתחילת פרשת תולדות שקבע שיעקב נוצר ראשון אך נולד שני.

לעומתם  כאשר דן רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה על חו"מ רעח, א, בסוגיה זו הוא טען שמקור הידיעה בעדות של רבי חיים מוולוזין תלמיד הגר"א, ובכך אישש למעשה את הסיפור.[4] ולגופו של עניין הציע, שיתכן שבלידת תאומים הבכורה ניתנת לולד שיצא ראשון משום שלא ניתן לדעת מי נוצר ראשון, אך במקרה שבו דן הגאון בו ניתן היה לדעת בוודאות מי התעברה ראשונה יש לקיים את מצוות התורה ולייחס את הבכורה לראשית אונו של האב.[5]

כאשר התעוררה שוב שאלה מעשית כזו בימינו היא הגיעה לפתחו של מי שהיה רב בעיר מנצסטר, הרב דוד פלדמן (נפטר בשנת תשטו) שהתלבט בדבר וכתב כך בספרו לב דוד סימן צב:

"ומצאתי שנתווכחו בו ארזי הלבנון, האחד הוא התנא בתרא הגר"א מוילנא זצ"ל... הרי פשיטא להגר"א דאזלינן בתר עיבור... ואמנם ראיתי להגאון בשו"ת שואל ומשיב הביא דברי הגאון מווילנא וכתב עליו ולדעתי זה אינו, דעיקר תלוי בלידה... והנה הגאון מווילנא אינו גברא דמדחין ליה בגילא דחיטתא, ועל כל פנים כל אחד משניהם לא הביא ראיה מפורשת לדעתו, ומקור נפתח לזה לא מצאתי, והדבר טעון לינה בעומקה של הלכה עד יאיר ד' עיני ואמצא מקום."

נראה שמעבר לשאלה ההלכתית יש כאן גם ביטוי למחלוקת העקרונית בדבר הלגיטימציה לפרש את המקרא באופן שאיננו תואם את הפירוש שמסרו חז"ל. במחלוקת זו התלבטו רבות כבר גדולי הראשונים כמו רשב"ם וראב"ע, אך גם האחרונים כמו משך חכמה ואפילו הנצי"ב בפרשתנו, דברים כא,י, כאשר פירשו את דברי הפסור "ונתנו ה' א-להיך בידך ושבית שביו, כתנאי להיתר יפת תואר ולא כהבטחה כדברי חז"ל בספרי: "אם עשית כל האמור בענין[ סוף שה' א-להיך נתנו בידך".[6]