יוסף מתוודע אל אחיו והמשפחה שבה ומתאחדת.

בס"ד, טבת תשפ"א דבר תורה לפרשת ויגש – יעל שלוסברג

 

פרשת ויגש חותמת את הדרמה הגדולה של ספר בראשית: יוסף מתוודע אל אחיו והמשפחה שבה ומתאחדת.

אך האיחוד מושג רק לאחר פעולה נועזת ומסכנת חיים של בחיר האחים יהודה.

הפרשה פותחת במילים: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה".

את הדרך חזרה מצרימה, כשהאחים מלווים את צעיר הבנים בנימין, מנצל יהודה לבניית נאום בנוי לתלפיות אותו ישא בפני השליט. נאום שאין בו הסבר לסיבה בגללה הם שבים מצרימה – מציאת הגביע באמתחת בנימין – אך יש בה מרכיבים אחרים שאולי יעוררו את רחמי השליט הבלתי צפוי בפניו הם ניצבים.

יש בנאום תיאור מפורט של המשפחה ומרביתו מוקדש לתיאור מצבו של האב השכול שנשאר בבית:  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ", "לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת" (ספורנו: אביו ימות ללא ספק). יהודה אף מצטט את דברי האב טרם עזבם: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה".

יש בנאום צעקת שבר וכאב "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי!"

יש בנאום נכונות למסירות נפש להצלת האח השבוי, מסירות נפש שמסתתרת במילות הפתיחה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה".

מצינו, כמו שאומר רש"י במקום הראשון בו נזכרת המילה ויגש בתורה, ("וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע"), הגשה לשלושה דברים:

"מצינו הגשה למלחמה ויגש יואב וגו', הגשה לפיוס ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות ולפיוס ולתפלה"

למה מכל אלה נגש יהודה?

רש"י בפירושו לפסוק הראשון בפרשה אומר כך:

ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות:

כי כמוך כפרעה -...ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה...

ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך "

לשון קשה נשמעת כאן, אפילו נימות מובהקות של איום המבהירות שיהודה למלחמה נגש, למרות שבפרק יח מביא רש"י את יהודה כדוגמא למי שנגש לפיוס!

אכן: לפיוס נגש יהודה אך אם לא תצלח דרך הפיוס הוא נכון גם למלחמה. הפעם הוא נכון גם למסור את הנפש על הצלת אחיו.

ועוד יש בנאום גם הצעה מעשית לפתרון:  "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו".

אך דומה שיותר מכל אלה יש בנאום הצהרת ערבות: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".

זוהי הערבות שאי קיומה הוא חטא בל יכופר. זוהי הערבות שהיא המבחן העליון של אח כלפי אחיו במשפחה, בקהילה, בקרב העם.

זוהי הערבות עליה כרתנו ברית בהר גריזים והר עיבל עם הכניסה לארץ.

זוהי הערבות הקושרת קשר בל ינתק בינינו והיא סוד קיומנו כעם "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט, ע"א).

נראה, שלא מפתיע יהיה לגלות, שהפעם הראשונה בה מופיע השורש ע.ר.ב בתורה הוא אצל יהודה: תמר נוטלת ממנו את המטה והפתילים "עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ".

יהודה, שידע להתעלות ולגלות ערבות ביחס לתמר, מגלה אותו כוח גם כאן: הוא מציע לממש את הערבות ולהיכנס "תחת הנער" ומכוחה של הערבות הוא מצליח להציל את המשפחה ולאחדה מחדש.