שבת הגדול: יציאת מצרים וידיעת ה'

ב"ה,  ניסן תשע"ט

פרשת מצורע - הרב ד"ר דניאל רייפמן

שבת הגדול: יציאת מצרים וידיעת ה'

סיפור יציאת מצרים מתחיל במעשה של חוסר ידיעה: "וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ ־חָדָ֖שׁ עַל ־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא ־יָדַ֖ע אֶת ־יוֹסֵֽף".  ידועה מחלוקת האמוראים אם זה היה באמת מלך חדש או רק מלך ששינה את אופיו (סוטה יא.), אבל לא פחות מעניינת היא השאלה עד כמה חוסר הידיעה הזו היתה מיקרית, או אם פרעה עשה את עצמו כמי שלא ידע את יוסף, כמי שבכוונה סירב להכיר באדם שהציל את מצרים מרעב והרים את כס מלכותו.     

בין כך ובין כך, בהמשך הסיפור חוסר הידיעה הופך להיות אחד מהמאפיינים הבולטים של פרעה.  בפעם הראשונה שמשה מופיע לפניו ודורש "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (ה,א), פרעה מגיב: "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם,ב).  ומאז נראה שכל מטרת עשרת המכות היא להביא את פרעה והמצרים לידיעת ה': 

• וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם... וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה (ז,ד-ה)
• בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה (ז,יז) ]מכת דם[
• לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ (ח,ו) ]מכת צפרדע[
• לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח,יח) [מכת ערוב]
• בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ (ט,יד) [מכת שחין]
• לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ (ט,כח) [מכת ברד]
•  וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה (י,ב) [מכת ארבה]
• לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (יא,ז) [מכת בכורות]
•  וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן (יד,ד) [קריעת ים סוף]

ובכן, ידיעת ה' הופכת להיות אחד מהנושאים – או ליתר דיוק, האתגרים – המרכזיים של כל ספר שמות.  כבר בדיון בין ה' למשה אצל הסנה, משה עולה על הקושי העקרוני בעניין: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל ־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (ג,יג).   מה שנראה במבט ראשון כשאלה טריוויאלית -- איך לקרוא לאלקים בזמן שמשה מדבר עליו לבנ"י -- מהר מאוד מתגלה כבעיה  יסודית: איך ניתן לתאר או להגדיר ישות אינסופית, שלא ניתנת להשוואה או ניגוד עם שום ישות אחרת?  זאת מה שמודגשת ע"י התשובה הראשונה של ה': "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שם ד) -- טאוטולוגיה שהיא כמעט חסרת משמעות, אבל מדגימה את זה שקיומו של ה' היא מעבר למסגרת ההתייחסות של עולם הנבראים. 

הפתרון הראשוני לבעיה זו יוצא בהמשך דברי ה' בסנה, והוא להבין את הקב"ה דרך יחסיו עם בני אדם: ה' מזהה את עצמו ע"י הקשר שלו עם האבות:

"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל ־מֹשֶׁה כֹּה ־תֹאמַר אֶל ־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שם,טו)

עשרת המכות וקריעת ים סוף מתייחסים למימד שני של ידיעת ה', דהיינו שה' שולט בעולמו ומתערב בו בצורה אקטיבית.

אולם אחרי האירועים הדרמטיים הללו, הבעיה של ידיעת ה' עוברת למודעות של נוכחות הקב"ה בחיינו יום יום, וזהו האתגר שעומד בפני בנ"י בתחילת דרכם במדבר.  אכן זוהי אחת ממטרות ההספקה הניסית של השליו והמן: "שָׁמַעְתִּי אֶת ־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ח,יב).  אבל למרות כל הניסים שמלוים אותם במסעם, בנ"י עדיין מתקשים להכיר שהכל בא מאת ה', עד כדי כך שאחת מהתחנות שלהם במדבר – מסה ומריבה – מקבל את שמה "עַל ־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ־יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (טז,ז).  מזוית זאת, אפשר לקרוא את הפתיחה של עשרת הדברות – " אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – כסוג של היכירות שניה: 'אולי שכחתם אותי, אבל נפגשנו פעם – אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים.'  מעמד הר סיני מהווה את המפגש הכי אינטימי עם הקב"ה שבני אדם רגילים מסוגלים לשרוד, אבל הנושא של ידיעת ה' מגיע לשיאו כשמשה רבנו שואף לרמת ידיעה אפילו יותר גבוהה: " וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (לג,יג). 

ספר שמות מסתיים בשני עניינים – בניית המשכן ומצוות שבת -- שגם המטרה שלהם הוא להביא את בנ"י לידיעת ה'.  אצל המשכן כתוב: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (כט,מה-מו).  וככה גם מתואר מצוות שבת המופיעה מיד אחרי הציווים הקשורים למשכן: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם" (לא,יג).  אבל לעומת הניסים של הספקת אוכל ומים במדבר, שאינם מצליחים להקנות לבנ"י ידיעת ה' לטווח ארוך, שבת והמשכן מהווים פתרון ארוכת טווח: עוד לא נראה מקום במסעם במדבר שבנ"י יביעו ספק אם ה' נמצא איתם.  יש להציע שההבדל הוא שלעומת הניסים הקודמים שהיו כולם יד ה', ענייני שבת והמשכן דורשים את השתתפות בנ"י ולכן מצליחים ליצור יחס אישי בין בני האדם לקב"ה.  כפי שראינו, יחסים אלו מהווים הדרך הכי בסיסית בה אנו באים לידי ידיעת ה'. 

זוהי גם הגדולה של שבת הגדול: לפי ה"סדר עולם", השבת לפני פסח מצרים היה היום בו לקחו עם ישראל את הבהמה לשמירה לקרבן פסח.  זאת היתה הפעולה הראשונה שנדרשה מאת בנ"י בתהליך הגאולה, ובזה כל יהודי התחיל לראות את האפשרות ליצור יחס אישי עם הקב"ה.  בפני עצמו, מעשה זה היה חד פעמי וחולף, אבל אחרי שבנ"י נכנסו לארץ ומצוות קרבן פסח נעשתה מצווה שנתית, היא הפכה להיות סימן היחס בין ה' לבני אדם.  היהודי שמביא קרבן פסח שנה בשנה הוא זה שמסוגל להגיד: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (יג,ח).