לכי על זה

בס"ד, טבת תשע"ט

דבר תורה לפרשת ויחי – שכתב הרב יהודה דהן

לכי על זה

בפרשתנו, פרשת ויחי יוסף מביא את שני בניו לברכה אצל סבא ישראל. לפני שמברכם יעקב שואל לזהותם של השנים ויוסף עונה שאלו בניו:

 (ח) וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה: (ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם (בראשית פרק מח, ח-י) – מה פירוש המילה "בזה" המובאת בדבריו. לצד פירושים פשוטים למילה כמו כאן וכו' נראה שניתן למצוא במילה צופן למשהו עמוק יותר. לשם כאן נפליג קצת לאחור בזמן.

כשיוסף יוצא בשליחות אביו לראות את שלום אחיו ושלום הצאן בשכם הוא פוגש שם איש מעניין שעמו הוא מנהל את השיח ושיג הבא:

 "וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ: (טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים: (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן" (בראשית פרק לז, טו-יז)

רש"י מפתיע אותנו בגלותו שכשהאיש אומר ליוסף נסעו מזה הוא מתכוון שהסיעו עצמם מן האחווה. כמו כן רש"י מספר לנו שאותו איש הינו בעצם גבריאל המלאך. מניין לרש"י או לחז"ל שעליהם הוא מסתמך כל זאת?

כשמדקדקים בדיאלוג המעניין הזה רואים שיוסף שואל למעשה שתי בקשות ולא אחת: בקשה אחת גיאוגרפית – הגידה נא לי איפה אחי רועים; אבל הבקשה שקדמה לה מהותית יותר והיא אני מבקש להשיב את האחווה בין האחים במשפחתנו, וזהו 'את אחי אנכי מבקש'.

ואכן אותו 'איש' עונה לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: לבקשתך את האחווה בין האחים דע לך כי הם נסעו ממנה ואינן באחווה עמך כלל וכלל. ועל מה ששאלת איפה הם רועים שמעתי אומרים נלכה דותיינה.

כעת ניתן להבין מניין לרש"י שהמילה זה משמעה האחווה ומניין לו שהאיש הזה הוא בעצם מלאך שכן סביר שרק מלאך ידע מה בלבם של חבורת אחים לאח שלא נמצא עמם כלל באותו מקום.

השפתי חכמים על דברי רש"י  אלו מוסיף נופך מעניין שהערך הגימטריאי הוא 12 ובכל הוא מציין שלמות המשפחה והאחים ובכך מאפיין את המילה זה כצופן פעולתו שליחותו וכוחו של יוסף.

מכאן לא נתפלא למשמע פרעה מתלהב מיוסף באומרו "הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ", כשם שלא נתפלא לשמוע את יוסף מאיים על האחים "בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם־תֵּצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם־בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה", כמו גם את יוסף משביע את אחיו להעלות עצמותיו בעתיד מכח המחוייבות והערבות ההדדית במילים הבאות: "פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה".

כעת נחזור ונבין עומק חדש בטענתו של יוסף לאביו. יוסף אומר לאביו: אבא, אתה מתקשה לזהות את אפרים ומנשה כבניי, אולי משום מראיהם החיצוני, אבל שא נא עיניך אלא התוך הפנימי שלהם ולא אל מראיהם החיצוני, והוא מלא באחווה של אחים, כמענק מהקב"ה על שהתמסרתי בעצמי לשליחות שאתה שלחת אותי אבא למצוא את שלום אחי ואת האחווה תוך סיכון עצמי וחירוף נפש. בני הם אשר נתן לי אלקים בזה – בזכות מסירותי לאותה שליחות. ואכן סבא ישראל בוחן את האחווה ביניהם בתרגיל סיכול הידיים ומאשר את קביעתו ושמחתו החינוכית של יוסף.

ניתן לראות שצופן זה של צפנת פענח רמוז לא רק במקרא אלא גם במדרש:

"שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני הארון, ואומות העולם רואין אותו, ואומרין מה טיבו של ארון זה שמהלך עם ארון התורה, וישראל משיבין אותם ואומרים קיים זה מה שכתוב בזה" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא)

מתוך הדברים הללו ניקח לעצמנו לימוד חשוב. פעמים נוח לנו להתחבא מאחורי ההגדרות החיצוניות והמעטפות המגזריות בחושבנו כי בכוחם של אלה לתת לנו הגנה ומשמעות. ובכן יוסף מלמד כי התוך הפנימי וצו השליחות והמטען הערכי הוא החשוב יותר. הוא הוא זה שמגדיר את הזהות האמיתית שלנו ואליה נשאף להיות נאמנים בכל מקום שנהיה.