הסכמת הציבור למינויו של בצלאל בונה המשכן

דברי תורה לפרשת השבוע, ויקהל פקודי

מאת הרב ד"ר יהודה זולדן

 

הסכמת הציבור למינויו של בצלאל בונה המשכן

א. הגון עליכם בצלאל?

על בצלאל בונה המשכן, העיד הקב"ה שהוא בעל כישורים רבים. הענין נזכר בפרשת כי תשא ובפרשת ויקהל:

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אתו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה (שמות לא: ב-ה; לה, ל-לג)

יש בו רוח אלוקים, ויכולת תכנונית וביצועית בכל מלאכה נדרשת - תכשיטנות, הקצעת אבנים,  נגרות, ועוד. ע"פ מסורת בחז"ל, מדובר על נער בן שלוש עשרה בלבד! (סנהדרין סט ע"ב). אחרי עדות כזו מאת הקב"ה, מתבקש היה שבצלאל ייגש מיד למלאכה ויחל לבנות. ובכל זאת, מסורת חז"ל היא, שהקב"ה דרש שהעם ייתן את הסכמתו לכך:

אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל?

אמר לו [משה רבנו]: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?

אמר לו [הקב"ה]: אף על פי כן, לך אמור להם.

הלך [משה] ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל?

אמרו לו [למשה]: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?

(ברכות נה ע"א)

מדרשת זו של ר' יצחק יש ללמוד עיקרון רחב, מעבר לשאלת מינוי בצלאל לבונה המשכן. רבי יצחק קבע שאין ממנים פרנס - כל מנהיג שהוא על ציבור, מבלי להימלך בו, מבלי ליטול עצה ולקבל הסכמה מהציבור אותו המנהיג המדובר צריך להנהיג. בשונה מהפרשנות המקובלת לפיה שלטון מלוכני הוא שלטון כפייתי - דיקטטורי, ע"פ האמור כאן, מלך הוא גילוי הרצון וההסכמה של הציבור המונהג, לאחר שהכל התייעצו בדבר.[1]  

בצלאל לא התמנה לתפקיד שלטוני רגיל. המשימה שהוטלה עליו, ממוקדת ומוגבלת בזמן. על פי  מסורת בחז"ל, המשכן נבנה בפרק זמן קצר מאוד - שבעים יום, מט"ו בתשרי עד כ"ה בכסלו (מדרש רבה במדבר, יב, טז; שם יג, ב). ובכל זאת היה צורך בהסכמת העם, מאחר והמשכן איננו ביתו הפרטי של בצלאל, והוא איננו נקרא בשום מקור במקרא או בחז"ל: משכן בצלאל. בצלאל בונה את המשכן בשמו של עם ישראל ובשליחותם, וכיון שכך הוא חייב להיות מוסכם על ידי הכול, עם זאת שהקב"ה הצביע עליו כראוי וכמוכשר ביותר. 

מסורת מאוחרת בחז"ל, מלמדת על כך שבפעם אחרת, בצלאל עצמו דרש ממשה רבנו לקיים בחירות, על מנת שיהיה ברור שהעם מסכים למינוים של נציגיו: 

כיון שאמר לו הקב"ה למשה: "אספה לי שבעים איש" (במדבר יא, טז), עמד משה והלך לו אצל בצלאל.

אמר לו: מה אתה ממליכני?

אמר לו [=בצלאל]: עשה פתקים.

 מיד עשה כן. ועלה בידו ששה מכל שבט ושבט, חוץ משבט לוי, שעלה ממנו ארבעה.

אמר משה: ברוך המקום שהנהיג שררה לשבטו. וחזר ונשקו לבצלאל על ראשו ואמר לו: אשריך יהודה שיצא זה מחלציך (מדרש הגדול, במדבר יא, כו) 

 

ב. הסכמת הציבור למינוי רב, דיין, חזן, בעל תוקע

הנחייתו העקרונית של ר' יצחק, לפיו אין ממנים פרנס על הציבור, רק לאחר הימלכות בציבור, מתקבלת כדבר מחייב גם כשמדובר על מינוי רב, דיין, חזן או בעל תוקע.

הרב משה סופר, נשאל ע"י גבאי קהילה, כיצד עליהם להתייחס לרב שמונה על קהילתם ע"י השלטונות ("רב מטעם"), ללא הסכמתם. ותשובתו:

הרב הזה, ואם גבהו כארזים וחסון כאלונים, לא יפה עשה בעמיו לעלות על גפי מרומי קרת (=ע"פ משלי ט, ג. קרת  - קריה, עיר) בחוזק יד. ואיה חכמתו בתלמוד? הלא כה אמרו במסכת ברכות (נה ע"א): אמר ר' יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן  נמלכין בציבור...  מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, ציווה עליהם הקב"ה ע"י שלוחו הנאמן משה רבנו עליו השלום, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם. ואיך יתמנה שום אדם בשום התמנויות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל? (שו"ת חתם סופר חושן משפט, סימן יט)

בהמשך התשובה הוא כותב שאם השלטונות מינו אותו, אזי יש למינויו תוקף בשל הכלל: "דינא דמלכותא דינא", אך הוא מציב תנאים:

 הדיין מחוייב להודיע להשררה, שאין רצונו לקבל על עצמו התמנויות זה שלא ברצון הקהילה. ואז, אם השר כופהו על כך, אז דינא דמלכותא דינא. אך אם לא הודיעהו הדיין להשר כך, ומכל שכן אם הוא השתדל לעצמו הממשלה, הרי הוא אדם שאינו הגון, ומצווה להודיע להשר שהדיין זה עושה שלא כהוגן. ולא ישב על כסא ישראל, ולא ידרוך בארמנותינו (שם)

תמצית דבריו היא, שמחד יש צורך בהסכמת הציבור, ומאידך יש סמכות וכח לשלטונות לקבוע מי יהיה הרב. ולכן, חובתו של הרב להודיע לשלטונות שהוא מבקש שהמינוי יהיה על דעת הציבור, ואם הוא לא עשה כך, הרי שבכך הוא פסל את עצמו מלהיות רב!

עקרונות אלו נכונים גם ביחס לדיין, הזקוק אף הוא להסכמת הציבור הבאים להתדיין בפניו. אמנם משקבלו הציבור על עצמם את הדיינים, יכולים שלושה דיינים לכפות את הנתבע להופיע בפניהם (שולחן ערוך חושן משפט, סימן ג, א), אם כי דיין שדן יחידי איננו יכול לכפות את הנתבע וצריך לקבל את הסכמת הצדדים לדון (שם, סעיף ג).

ביחס למעמדם של דיינים שמונו על ידי השלטונות, כתב הרב משה איסרליש שתי דעות: דעה אחת היא שעקרונית אם דיין מונה על ידי השלטונות ואין הוא לרצון הציבור, אין כל ערך לבחירתו, אלא אם כן הציבור ירצה בו. הדעה השניה היא, שאם מדובר בדיין שהוא ראוי לתפקיד בשל היותו תלמיד חכם בעל ידע מתאים ובעל יכולת לפסוק ולהורות, אזי יש תוקף הלכתי למינוי שכזה, מאחר ו: "דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה. ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל, מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין" (רמ"א, חושן משפט, סימן ג, ד).

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בפירושו להלכות דיינים, מציין ע"פ דברי הגר"א שם, שמקור הדברים הללו הם גם כן במסופר על בצלאל:

ברכות נה ע"א, ראו קרא ה' בשם בצלאל... צריך שיהיה מתמנה ע"י המלכת הציבור, ואפילו בממונה מאת המלך, שהרי [בצלאל] נתמנה ממלך מלכי המלכים הקב"ה. ומכל מקום, הראה הקב"ה תורה לדורות, שצריך המלכת הציבור, וקל וחומר לממונה על פי מלך בשר ודם, שצריך המלכת הציבור. ואסור לו לעמוד במינויו להיות עליהם פרנס בלא הסכמתם אף על פי שבעצמו הוא ראוי לכך (הראי"ה קוק, באר אליהו, עמ' מ)

כך גם באשר לחזן בבית הכנסת, הנקרא גם: שליח ציבור, אף הוא צריך להיות מוסכם על הציבור. הוא שלוחם של הציבור: "אפילו יחיד יכול לעכב ולומר: 'איני רוצה שפלוני יהיה חזן', אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה" (שולחן ערוך אורח חיים, סימן נג, יט), ובלבד שיש למוחה טענה רצינית כנגד אותו החזן. כך גם ביחס למי שתוקע בשופר לציבור בראש השנה: "מיהו כל ישראל כשרים הם (=לתקוע בשופר לציבור), רק שיהיה מרוצה לקהל" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפא, א). כך השיב הרב עמרם בלום, כשחזן רצה למנות חזן אחר במקומו:

ועיין ברכות נ"ה ע"א, אין ממנים פרנס על הצבור אא"כ נמלכים בציבור, וש"ץ מינוי הוא... מ"מ אינו יכול למנות אחר במקומו בלי המלכה עם הצבור תחילה (שו"ת בית שערים, אורח חיים סימן רעא)

מסורת חז"ל ביחס לדרך מינויו של בצלאל כבונה המשכן, הינה עיקרון מכונן ביחסי מנהיג ומונהגיו. מנהיג שלטוני, או מנהיג דתי- רב, דיין, חזן, בעל תוקע, וכד'. ייתכן והמועמד הוא הראוי והמתאים ביותר מכל אחד אחר לתפקיד, וייתכן אף שכל אדם אחר שיתמנה ע"י המונהגים יהיה פחות טוב ממנו, אף על פי כן רצון הציבור אותו הוא מנהיג, הוא הקובע.