ערב תשעה באב - מחשבות על משמעות הצום לאורך ימי בית המקדש השני

דברי תורה לפרשת השבוע, דברים שבת חזון

מאת ד"ר טובה גנזל

ערב תשעה באב - מחשבות על משמעות הצום לאורך ימי בית המקדש השני

מגילת תענית כוללת את הימים הטובים שאסור להתענות בהם. בציון הימים שאין להתענות בהם בחודש אב כתוב: 'בחמישה עשר באב זמן אעי כהניא [עצי כוהנים] ודלא למספד בהון' [ואין מתענים בהם].

בכתבי היד למגילת תענית יש שתי גרסאות לאירועי חודש אב:

בכתב יד אחד נאמר: "מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים. אמרו חכמים: כשיעלו למחר גלויות יהיו אף הן צריכין. התקינו להם את יום חמישה עשר באב שיהו מביאין בו קרבו עצים. וכל המתנדב קרבן למקדש, אפילו עצים, פטור מן ההספד באותו יום."

ובכתב יד נוסף כתוב: "כשעלו בני הגולה לא היו להם עצים בלשכה ... התקינו שאע"פ שהלשכה מלאה עצים, יתנדבו עצים למערכה כל זמן שירצו. דבר אחר: שנתמנו להם הרבים ועשאום יום טוב..."

למדנו מכאן שלאחר שנבנה בית המקדש השני נקבע תשעה באב לאחד מהימים הטובים של ישראל ואסור היה להתענות בו, חגגו בו את "חג קרבן העצים", קרבן מעצים – כמעט ללא עלות, שנטלו בו חלק מכל קצוות העם. בהמשך חז"ל תיקנו את מועד החג לחמישה עשר באב. מה משמעותו של החג שנקבע בתחילה בדיוק בתשעה באב? נחמיה מתאר את הבאת העצים – כקרבן למקדש – בראשית ימי בית המקדש השני: "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹקינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה, לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה" (נחמיה י, לה).

מהמקורות שלפנינו אנו למדים שכל מי שהתנדב להביא קרבנות עצים למקדש לא רק שהיה פטור מן ההספד, אלא חגג ביום זה חג ממש, שבו לא התענו ולא עשו מלאכה. היה זה חג עממי שנחגג בכל שדרות העם, מכל חלקי הארץ. הבאת העצים על ידי העם מלווה היתה בשמחה מיוחדת, בדומה להבאת הביכורים שלוותה, כידוע, בטקסיות מיוחדת ובשמחה גדולה. ביום זה בלט במיוחד הקשר ההדוק של העם – כל העם לבית המקדש. קשר זה התבטא בשמחה גדולה, עממית וספונטאנית.[1]

איננו ידעים מה בדיוק התרחש בתשעה באב לאורך ימי בית המקדש השני, האם כל העם המשיך לצום? האם בני הגולה שעלו לארץ הפכו את תשעה באב בארץ ליום חג? אולי רצונם של הגולים לבסס את בית המקדש השני הוא שהביא לכך שעם בואם הפכו את יום האבל על החורבן לחג? תוכנו של חג זה הוא היפוך של סיבת הצום – במקום האבל על החורבן עמד מעתה במרכזו של היום חגיגות המוניות של המקדש, שהיו משותפות גם הן לכל שדרות העם. נראה לי כי גם אנו היום יכולים, בימים אלו במיוחד, להזדהות עם הציפיה והתקווה שימי האבל יהפכו כולם לימי ששון ושמחה. ימים שבהם כל חלקי העם, ללא קשר למעמד או יכולת כלכלית שותפים בשמחה על נוכחות שם ה' במקדש.