מהסיפור על הוצאת השבויים המדיינים להורג

שם הפרשה: 
מטות

דברי תורה לפרשת השבוע, מטות

מאת הרב דוד בס

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

בקריאת הפרשה אנו כה נסערים מהסיפור על הוצאת השבויים המדיינים להורג ותוהים על פשרו המוסרי, עד שבסופו של הסיפור אין אנו ערניים מספיק כדי לתת את הדעת על פסוק המעורר קושי הלכתי ועומד במוקד פולמוס בין חכמי ההלכה, שראו, רובם, צורך להוציאו ממשמעותו הפשוטה, במעט או בהרבה; דיון מסודר בפולמוס ניתן למצוא בדבריו לפרשת מטות של הרב יצחק ישעיהו וייס.

 

משה רבינו מצוה על הלוחמים החוזרים משדה הקטל:

 

וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם.

נמצא שלא רק הלוחמים אלא גם השבויות טעונות חיטוי, היינו, הזאה של מי פרה אדומה מטומאת המת. סביר כמובן להניח שאף הן באו במגע עם גוויות המתים; ואולם השאלה ההלכתית המתעוררת היא האמנם עשוי מי שאינו יהודי לקבל טומאה ולהיות טעון הזאה. בין התנאים התעורר פולמוס הלכתי בשאלה. רבי אלעזר סבור היה שטומאה יכולה לחול אך ורק על יהודים; הנכרים אינם מקבלים טומאה. את הפסוק בפרשתנו – שכאמור, מוכיח לכאורה שאף הנכרי עשוי להיטמא – מפרש רבי אלעזר כך שמדובר על שבויה שכבר טבלה לגיור (ובעצם היא יהודייה) ואחר כך נטמאה למת. כך לשון ילקוט שמעוני (פרשת חקת רמז תשסא):

 

והיתה לבני ישראל [יט, י] - אמר רבי אלעזר: בני ישראל מקבלין הזאה ואין הנכרים מקבלים הזאה.

אמר לו ר' מאיר: והלא כבר נאמר: 'תתחטאו אתם ושביכם'?

אמר לו: בודאי אמרת, אלא שהנחת דבר אחד ואנו צריכין לו. 'אתם ושביכם' - מה אתם בני ברית, אף השביה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה.

 

במשנה (פסחים פ"ח משנה ח) מוצגת מחלוקת בין בית שמאי לבית בית הלל בשאלה האם הנכרי המתגייר נחשב מרגע גיורו טהור ורשאי לאכול כבר באותו ערב מבשר קרבן הפסח, או שמא הוא טעון שבעה ימי המתנה ככל טמא מת יהודי הבא להיטהר:

 

גר שנתגייר בערב פסח -  

בית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב;

ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

 

לדעת בית הלל לא יוכל הגר שהתגייר בבוקרו של ערב הפסח, לאכול בערב מקרבן הפסח; עליו להמתין שבעה ימים כדי היטהרות מטומאת מת.

 

הירושלמי מסביר, כמו  שראינו במדרש, שמחלוקת התנאים עוסקת בפרשנות הפסוק שבפרשתנו. בית הלל פירשו את הפסוק כמשמעו, שאף הלא יהודי מקבל טומאה; בית שמאי, לעומתם, מחזיקים בדעה שראינו לעיל בשם רבי אלעזר, שמי שאינו יהודי אינו יכול לקבל טומאה, וכמוהו הם דורשים את הפסוק על שבויה שכבר טבלה ליהדות ואחר כך נטמאה למת. כך לשון הירושלמי (ונציה, מסכת פסחים פרק ח ה"ח, דף לו טור ב):

 

מה טעמון דבית שמאי?

אתם ושביכם; מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית, אף שביכם - לא נטמאו עד שנכנסו לברית.

מה טעמון דבית הלל?

אתם ושביכם, מה אתם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי, אף שביכם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי.

 

אלא שבפסיקת ההלכה יש לכאורה סתירה. בעניין קרבן הפסח נפסקה הלכה (רמב"ם הלכות קרבן פסח פ"ו ה"ז) כבית הלל, שהגר צריך להמתין שבעה ימים בטרם יוכל לאכול מקרבן הפסח.  ואולם בעניין האפשרות של נכרי לקבל טומאה נפסקה ההלכה, שהנכרי אינו עשוי לקבל טומאה! הלכה היא שאין השבויות נטמאות עד שיטבלו לגיור (בהקשר דומה, אנו נוהגים הלכה למעשה בבתי הדין לגיור שגיורת שטבלה לגיור ערב חתונתה, אינה צריכה לספור שבעה נקיים מדם זיבה שראתה אפילו רגע אחד לפני טבילתה). כך גם מפרש רש"י בפרשתנו את הפסוק:

 

אתם ושביכם - לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

 

בפסיקת ההלכה בשני הנושאים נוצרת אפוא סתירה. סתירה זו מיושבת באמצעות פירושו של התלמוד הבבלי (פסחים צב,א) למחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי אכילת קרבן פסח, שהוא שונה מפירושו של הירושלמי. לשיטת הבבלי, לכל הדעות אין הנכרי מקבל טומאה; בית הלל מסכימים על כך עם בית הלל. תקופת ההמתנה שגזרו בית הלל על הגר לאחר גיורו אין מקורה בטומאה אמיתית אלא בגזירת חכמים בלבד:

 

דבית הלל סברי:

גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר: 'אישתקד מי לא טבלתי ואכלתי - עכשיו נמי אטבול ואוכל'. ולא ידע דאשתקד נכרי הוה, ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל, ומקבל טומאה.

ובית שמאי סברי:

לא גזרינן.

 

האחרונים הוסיפו ופלפלו בפסוק ודרשו בו כדי להכריע בפולמוס חריף שהתעורר באמצעה של המאה התשע עשרה. בספר "דברי יוסף" (שוורץ) (סי' כ"ד) מתואר מעשה נוגע ללב בגר צדק שמל עצמו ולא הספיק לטבול עד שבת  (הדבר רגיל, שכן הטבילה נערכת רק אחרי החלמת הפצע). אחד הרבנים קבע שעדיין אינו נחשב יהודי ולפיכך הוא אסור בשמירת שבת, שהרי "נכרי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח,ב). כך לשון בעל "דברי יוסף", שהיה מחכמי ירושלים באותה עת ונטל חלק בפולמוס:

 

"בשנת תר"ח בחדש אדר נתיהד גר צדק פה עה"ק ונימל ביום ג'. וביום השבת הסמוך לו בא לו שליח בית דין מקהל אשכנזים וצוה לו בשם הבית דין (כחש לו, כי לא היה בדעת ובהסכמת הבית דין כי אם דעת יחידי מאחד הדיינים) שמוכרח לעשות מלאכה ביום שבת קודש, כי נכרי ששבת חייב מיתה. וימאן הגר ויאמר הלא כמה שנים אני נשמרתי מלעשות מלאכה ביום שבת קודש וקל וחומר כעת כאשר אני כבר זכיתי ליכנס תחת כנפי השכינה שכבר אני נמול, שלא אעשה מלאכה!

ויאמר השליח שבגזרת בית דין ובכח התורה מוכרח אתה לעשות מלאכה וכל זמן שלא טבלת  עדיין  אינך בכלל יהודי...

ועל כרחו הוכרח לכתב וכתב שמו בלשון וכתב העמים, וכתב בדמע, שבכה על מה אנה ה' זאת לידו לחלל שבת.

למחרתו נודע הדבר בעיר בין תלמידי חכמים, והתרעמו על הדיין הנ"ל והטיב חרה להם וכמעט בקש הרב ראשון לציון וכל חכמי קהל הספרדיים הי"ו לגזור עליו נזיפה והוא עמד במרדו...

עד שבעזר האל אני סתרתי דבריו ולא היה לו עוד פתחון פה והודה ובש שחטא והחטיא... מאחר שכבר נימול, אף שלא טבל, לענין שבת הוא כישראל. ואף שלשאר דיניי איננו כישראל עד שטבל. שבשתי מצות נזכר בתוה"ק ברית ואות, במצות מילה ובמצות שבת, ומאחר שנימול שיש לו אות וברית מילה, מצוה וחיוב עליו לקיים גם כן מצות שבת".

 

בפולמוס שהתעורר בנושא השתתפו כמה וכמה מחכמי הדור; אחד מהם, בעל "אבני נזר" (יו"ד סי' שנ"א) הביא ראיה שמי שמל ולא טבל חייב לשמור שבת, מכך שמצוות שבת נאמרה לישראל כבר במרה, כשהיו נמולים אך טרם טבלו לקראת מעמד הר סיני. את קו המחשבה הזה מפתח עוד רבי יצחק יהודה טראנק מקוטנא בספרו על התורה "מקרא מפורש" (פיעטרקוב תרצ"ו); הוא מסביר שלפי אותו הגיון, מי שמל ולא טבל גם מקבל טומאה  למתים כישראל וטעון הזאה במי פרה, שהרי גם על פרה אדומה נצטוו ישראל במרה. הוא פותח את דבריו בקושיא על פירושו של רש"י בפרשתנו; וכי מה ביקש הפסוק לחדש? הלא מובן מאליו שגר, אחרי גיורו, מקבל טומאה וטעון הזאה, ככל יהודי:

 

אתם ושביכם. בפיר"שי בשם הספרי, מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית.

ולכאורה פשיטא דגר צריך הזאה! ...ולמה לא?

 

לפיכך, הוא מסביר, אין מנוס מהעמדת הפסוק במצב הביניים: הפסוק מתכווין לגר שמל ולא טבל, שאף שאינו חייב ברוב המצוות, חייב הוא לשמור שבת ונטמא הוא למתים וטעון הזאה כישראל. זו לשונו:

 

"ונראה לי, לפי מה שכתב באבני נזר... דגר שמל ולא טבל מוזהר על שבת, כיון דבמרה נצטוו, ואז היו מהולים בלי טבילה... ולפי זה יש לומר, דהוא הדין להזאה, כיון דפרה נאמרה במרה, אם כן, אף דנכרים אינם מקבלים טומאה, מכל מקום בגר שמל ולא טבל - כבר מקבל טומאה, כמו שמוזהר על שבת מהאי טעמא, ולפי  זה יש לומר דכוונת הספרי, כשיכנסו לברית - היינו ברית מילה בלא טבילה. וזה כבר חידוש דין".

 

הדרוש של בעל "מקרא מפורש" נאה מאד ועשוי להשתלב אף בכך שהמדיינים, שהם כידוע מבני קטורה, חייבים במצוות מילה ומסתמא מלו עצמם (ואף בצפורה אשת משה, שהייתה גיורת מדיינית, מצינו שהיתה רגילה ומיומנת במצוות מילה) כך שהשבויים המדייניים לא היו חסרים אלא טבילה. ברם, אין הדברים הולמים בשום אופן את משמעות הפסוקים. כפי המפורש בתורה לא הובאו למחנה ישראל ממדין כל גברים חיים, אלא נשים שבויות בלבד, ובהן לא שייך כמובן מצב של "מל ולא טבל". לפיכך מסתבר שבעל "מקרא מפורש" אינו מבקש כלל לפרש את המקרא כפשוטו, אלא להציע את פירושה למקרא של התורה שבעל פה, את ההלכה המסורה לנו.

 

התורה שבעל פה בת חורין היא; הרי גם בתחילת פרשתנו, בעניין הנדרים, אין בפסוקים כמעט רמז לנושא ההלכתי החשוב והמסועף של היתר נדרים על ידי החכם, שעליו נאמר במשנה (חגיגה פ"א משנה ח): "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו". התורה שבעל פה לעולם אינה כופפת ראשה בפני משמעותה הפשוטה של התורה שבכתב: "לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות ל"ד): כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (בבלי גיטין ס,ב).