פנחס - מודל לקנאים?

מאת הרב יהודה זולדן

פנחס - מודל לקנאים?

פנחס קיבל ברכה מיוחדת מה' על מעשהו: "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה: יב). האם הוא יכול לשמש דגם חיובי לכל מקנא לדבר ה'? מי רשאי\חייב לקנא? לאילו תכונות הוא נדרש? האם על כל עבירה שאחר עושה, מקנא עלול\ עשוי לפגוע בו? האם אין בכך משום עידוד ל"נטילת החוק בידים" בשם התורה? איך יתכן שאדם יחיד, יהיה גדול כפנחס, יעניש עונש מוות את האחר, ובמקרה זה נשיא שבט בישראל, שלא במסגרת עונשי בית דין, הדנים דיני נפשות רק בעשרים ושלושה דיינים?!

  על שלוש עבירות בלבד, ניתן לקנא: "הגונב את הקסוה (=כלי שרת, כלי מקדש), והמקלל בקוסם (=מקלל את ה' בשם עבודה זרה), והבועל ארמית (=גויה), קנאין פוגעין בו" (משנה סנהדרין ט: ו).  הרב עובדיה מברטנורא מסכם את פרשנות התלמודים למגבלות מקנא הפוגע בבועל ארמית:

קנאים פוגעים בו - המקנאים קנאתו של מקום היו הורגים אותו. והוא שתהיה הנכרית בת נכרית, ובשעת מעשה, ובפני עשרה מישראל. ואם חסר אחד מן התנאים הללו אסור להרגו. אבל ענשו מפורש על פי נביא: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" (מלאכי ב: יב). ומלקין אותו ארבע מלקיות מדברי סופרים: משום נדה, משום שפחה, משום נכרית, משום זונה.

  ע"פ המסורת שבחז"ל הלכה זו לא התחדשה בעקבות פנחס, אלא היא נאמרה למשה מסיני. "ראה את המעשה ונזכר להלכה, הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן" (ירושלמי סנהדרין ט, ז: כז ע"ב), וכן גם: "כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו!" (בבלי סנהדרין פב ע"א).

  עם זאת, אין חובה לקנא, והמקנא נוטל על עצמו סיכון אישי. "הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" (בבלי סנהדרין פב ע"א). לא רק זאת, מסורת בחז"ל שביקרו את המעשה. ביקורת  של חכמי הדור: "פנחס שלא ברצון חכמים" (ירושלמי סנהדרין ט, ז: כז ע"ב). וביקורת של מלאכי השרת והשבטים: "בקשו מלאכי השרת לדחפו.. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל"! (בבלי סנהדרין פב ע"ב). אבי אמו היה מצאצאי יתרו: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס" (שמות ו: כה). מדוע פנחס לא מקבל תמיכה וגיבוי ציבורי? מדוע המקנא לדבר ה' מסתכן, מדוע זו הלכה שאין מורין כן? 

  הסביר זאת הראי"ה קוק: 

פעולת הקנאות "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" היא הלכה ואין מורין כן. אין היא יכולה להתבצע אלא בכונה שלמה, טהורה ונקיה מכל פניה אישית. הכרח שלא יהיה מעורב בה כל ניצוץ של רציחה, שהרי היא נעשית שלא על פי בית דין השוקל דיני נפשות, שלא על פי עדים, ורק בשעת מעשה, וכל כולה רק במטרה לבער את הרע לשם שמים. רק בתנאים אלה נהפך המעשה האסור, המטמא, למעשה מותר למעשה קדוש. השבטים שביזו את פנחס חשדו שאין הוא נקי מפניות פרטיות, שאין הוא ראוי לדרגה של "הלכה ואין מורין כן". סבורים היו שייחוסו המשפחתי מצד אמו זו שאביה פיטם עגלים לעבודה זרה, אינו מאפשר קנאות טהורה. זו הנזקקת לכוונה שלמה ואמיתית. מורשת אבות כזו עשויה להפריע למעשה כל כך מורכב , הכרוך באיזון דק מן הדק, של דחיית לאו של "לא תרצח", של איסור כל כך חמור, שאמור לההפך לקדושה כל כך נאצלת.[1]

  מעשה הקנאות צריך להעשות מתוך בשלות רוחנית גבוהה, ויראת שמים טהורה, ומתוך שיקול דעת זהיר ואחראי. אם לא כן, זהו רצח!!! גם כלפי חוץ, הנוכחים צריכים להיות משוכנעים שאכן אילו הם המניעים היחידים. לדעת רב אשי, רק לאחר זמן רב השתכנעו הכל שפנחס פעל מתוך מניעים טהורים: "לא נתכהן פינחס.. עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: (יהושע כב, ל) "וישמע פינחס הכהן" (בבלי זבחים קא ע"ב). רק לאחר שהשכין שלום בין שבטי עבר הירדן המזרחי לשבטי עבר הירדן המערבי, הוא נקרא פנחס הכהן. 

 משמעות נוספת ל"הלכה ואין מורין כן", הסביר הרב שאול ישראלי:

העבירה מצד עצמה איננה מחייבת, לא חובת מיתת בית דין לאחריה, ואף לא תגובה בשעת מעשה. ולא באה ההלכה אלא לומר שאלה יחידי סגולה שקנאת ה' בלבם והם מרגישים בכל גודל התיעוב שבמעשה זה…אין עליהם חובה לעשות מאמץ נפשי להתגבר על רגשותיהם, אלא הרשות בידם לתת חופש לרגשותיהם ולפגוע בבועל עושה התועבה.[2]

  לפיו, אין ההלכה באה להכתיב לאדם את הפעולה, אלא רק לתת לה אישור וגיבוי עם ביצועה. פנחס אמנם קם מתוך העדה - מתוך הסנהדרין (בבלי סנהדרין פב ע"א), אבל הוא פעל באופן עצמאי. המקנא רק מכוחה של ההלכה למשה מסיני, ולא בשל סערת הרגשות הפנימית המוסרית הפוקדת אותו למראה התועבה, עושה פעולה שהיא בניגוד להלכה! ההלכה אינה מורה לכתחילה לעשות זאת. קשה לעמוד על מניעיו האמיתיים של מקנא, ולכן אין מורים הלכה כללית. מעטים, יחידי סגולה ממש, יכולים לעמוד בתנאי המקנא.

  לא רק שאם אין למקנא את התכונות הנדרשות אסור לו לפעול, אלא שגם הבועל איננו עובר עבירה, כל עוד לא מתייצב מולו מקנא. הסביר זאת הרב יעקב משה חרל"פ:

עצם הדין שהבועל ארמית חייב מיתה אינו אלא בזמן שיש קנאים. שאלה מתוך הרגשתם בקדושת ישראל ורוממותם, באים לגלות את הקדושה הזאת, ומתוך זה מתחייב הלה מיתה. אבל כאשר אין קנאים, ואין כאלו המתעוררים על עומק קדושתם של ישראל, באמת אין הלה חייב מיתה. חיוב המיתה מכח הקנאי הוא בא, ולא מצד הבועל. ובזה מובן…כיצד היה מותר לו (=לזמרי) להרוג את פנחס, עד שאפילו לא יתחייב על כך. אבל לדברינו שחיוב המיתה בא דוקא כאשר הקנאים פוגעים בו ולא קודם לכן, נמצא שלפני שנהרג זמרי, לא היה הוא באמת חייב מיתה.[3]

  הגורם המחייב מיתה את הבועל ארמית הוא המקנא, ולא עצם מעשה התועבה. רק מקנא אשר מוכן גם ליטול את הסיכון שיהרגו אותו, ובדין, לפני שהוא יפגע בבועל, הוא המקנא שיקבל את הגיבוי ההלכתי אם יצליח להשלים את מעשה קנאותו.

  הלכת "קנאים פוגעים בו" היא ייחודית וחריגה. היא רק באותם שלושה תחומים בהם חלים דינים אילו, והם אינם יכולים לשמש דוגמא לשום תחום אחר! נדרשים למקנא תכונות יחודיות, קנאה אמיתית לשם שמים בלבד, ונטולה כל מניע אישי או אחר, והיא לא בשל ההלכה. ההלכה איננה מחייבת לקנא, היא אמנם מאפשרת, ומגבה את המעשה רק לאחר ביצועו, ולאחר בדיקה שאכן המניע היה טהור לחלוטין. זה מעשה חריג, מתוך בית הדין - הסנהדרין, אך מחוץ למסגרת השיפוטית הרגילה של בית הדין, ושלא ע"פ כללי ענישה הקבועים. היא פריצה של הנורמות המקובלות, לשם קדושת האומה, קדושת המקדש, וקדושת שמו יתברך. השאיפה לשלמות בקדושות אילו היא תכונה שורשית ומובנית באומה, אך היא באה באופן מיוחד וחריג אצל פנחס שהיה ראוי ומוכשר לדבר. כך הסביר זאת הראי"ה קוק:

האהבה האלוקית כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ה' ...מדת הקנאה האלוקית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל... באישיות הפרטית היא מדת אליהו ...ופנחס זה אליהו צביוני הקנאה, ראש פסגת האהבה הפועלת.[4]