"וַיִּקַּח קֹרַח ...וְדָתָן וַאֲבִירָם ...וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת ...

שם הפרשה: 
קרח

דברי תורה לפרשת השבוע, קרח

ד"ר טובה גנזל

http://www.iba.org.il/pictures/p595236.jpg

"וַיִּקַּח קֹרַח ...וְדָתָן וַאֲבִירָם ...וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת ... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל ...נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?"

כיצד יתכן שקרח ועדתו שראו את גדולתו של הקב"ה שבאה לידי ביטוי באמצעות ניסים רבים שעשה משה, דווקא הם לא יאמינו בשליחותו?  את השאלה הזו שואל שד"ל בפירושו לתורה.

שד"ל, שמואל דוד לוצאטו (1865-1800), חי בשנים שבהם רווחה בין יהודים רבים ספקנות ביחס לאמינות של ה' כנותן התורה; בשנים שבהם התחילו גויים ויהודים בעת שלמדו תורה להשתמש בצורה שיטתית בכלים מחקריים. חידוש זה גרם ליהודים שנחשפו לשיטות אלו להתמודד עם שאלות חדשות, שאלות שערערו לפעמים גם את הנחות היסוד.

שד"ל הבין את האתגרי התקופה והחליט שלא להתעלם או לבטל את השאלות. במקום זאת הוא לימד ואף כתב פירוש לתורה שמתמודד עם השאלות הללו, בשנים שבהם היה ראש בית המדרש לרבנים בפאדובה שבאיטליה.

את התמיהות שעולות מכך שקורח, בדור שבו ניתנה תורה, לא האמין למשה הוא מנסח כך: "ואם לא האמינו הם, שהיו עדי ראיה, הלא זה יביא להטיל ספק במשה, ולומר שמא מעשיו מזוייפים?!"

והוא משיב:

"ואני אומר כי קרח ואנשי עדתו לא כפרו במופתים אשר עשה משה לומר כי בערמה עשה אותם, שהרי אמרו שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', הנה האמינו כי ה' בקרב ישראל, וכי הוא העושה להם אותות ומופתים. אבל קרח ועדתו טעו טעות גדולה מחמת הרגלם בין המצרים עובדי עכו"ם, וקבלו מהם דעות משובשות ונפסדות בעניין האלוהות וההשגחה. והנה קרח ועדתו מאמינים היו כי יש אלוהים בישראל... אבל היו מאמינים כי האל ע"י עבודות מיוחדות הוא כורת ברית עם כוהניו וחכמיו היודעים דרכי עבודתו ועושה להם רצונם. והנה האמינו כי משה פעל גבורות בכוח האל, אבל האמינו גם כן שהאל מתפתה ושומע למשה בעשותו לפניו העבודות הרצויות לו, ואם כן עכשיו שהוקם המשכן ונודעו משפטי הקרבנות ודרכי העבודה הרצויה לפניו, יוכל מי שירצה להיות כהן ונביא מבלעדי אהרון ומשה. והנה קרח היה מתנשא לאמר אני אהיה כהן ונביא...והאל הזה אשר הוא אלוהי העם כולו, לא אלהי משה ואהרן, הוא יענה אותי בניסים ונפלאות כאשר הוא עונה אותם, אחרי שאעבוד אותו כמצוה מפיו...".

ואכן, במבוא (החדש) שיצא לפירוש שד"ל לתורה כותב יונתן בשיא כך:

"שני עקרונות שימשו בסיס לפירושו לתורה...דבקות באמת המדעית מחד גיסא, וקנאות למסורת היהודית מאידך גיסא. האם יש סתירה בין שני העקרונות? שאלה זו העסיקה את שד"ל כל חייו. שהרי העיקרון האחד - תורה מן השמים, והעיקרון השני - הכל פתוח, חייבו מאמץ מתמיד לגשר ביניהם. כל מחקר חדש, כל גילוי ארכיאולוגי, כל לימוד השוואתי בין השפות של העולם העתיק חייב לימוד יסודי שיאפשר פרשנות שתְרָצֵה את שני הקטבים האלה... ואכן, הוא לא ויתר על האמת המדעית שלו, אך לא סטה כמלוא הנימה מהעקרון של "תורה מן השמים", ואף ניתק מגע עם פרשנים מחכמי דורו, אם חשד שהם סוטים מן הדרך."