במה חטא משה רבינו?

דברי תורה לפרשת השבוע, בשלח

מאת הרב דוד בס

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר. אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ – אֵפוּ... וְאֵת כָּל הָעֹדֵף - הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר.

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:

אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'. הַיּוֹם - לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי – שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט, וְלֹא מָצָאוּ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי? רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם! שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי!

וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

 

במה חטא משה רבינו? מדוע מופנית לשון ההאשמה - "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם" – גם אליו, כאילו היה שותף בעבירה? וכי אחראי הוא לכך שכמה אנשים מישראל בחרו שלא לציית לו ולחלל את השבת?

 

רש"י מציע שני פירושים. לפי אחד מהם אכן לא הייתה במשה רבינו כל אשמה, אלא שדרכו של עולם היא שמי שנמצא בסביבתו של אדם רשע סובל מן החרפה הנגרמת מהתנהגותו ומוכתם ברשעתו. כשאדם מנכש משדהו את העשבים הרעים - בהכרח ייתלשו בידו גם חלק מן הצמחים שהוא מטפח ושעבורם הוא מנכש את השדה. זו לשון פירוש רש"י (פס' כח):

 

משל הדיוט הוא: "בהדי הוצא לקי כרבא"; על ידי הרשעים מתגנין הכשרין.

 

הפירוש האחר מטיל אשם מסויים על משה רבינו, אבל לא בהקשר הספציפי של חילול השבת. הוא מוצא בפסוקים סימוכין לכך שמשה רבינו השתהה במסירת מצוות השבת לישראל – אולי מתוך שכחה או עייפות - ורק לאחר שהודיעו לו הנשיאים בערב שבת על לקיטת לחם המשנה, נזכר לעשות שליחותו ולצוות על השבת. זו לשון פירוש רש"י (פס' כב):

 

ויגידו למשה - ...ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטווה... עד ששאלו את זאת, אמר להם: הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם. ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו: עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל.

 

יש להדגיש שגם לפי פירוש זה לא היה משה רבינו אשם בחילול השבת בדרך כלשהי, שהרי לפני השבת נזכר בדבר והספיק לצוות את בני ישראל על השבת.

 

ראש הישיבה המפורסם של וולאז'ין, הנצי"ב, מפרש בדרך אחרת. לדעתו, משה רבינו נשא באחריות ישירה לעובדה שיצאו מן העם ללקוט; משה רבינו, לדידו, שגה בהבנת מצוות השבת שקיבל, וסבר שבשלב זה – בטרם נצטוו ישראל על השבת בהר סיני - אין על עם ישראל עדיין כל חובה לשמור את השבת. משה רבינו הבין בטעות, כפי שמבאר הנצי"ב, שהקב"ה לבדו הוא השובת בשבת ואינו מוריד מן בשבת, כדרך ששבת ממלאכתו בסיום בריאת העולם; לפיכך הבין – והודיע לעם ישראל – שאמנם אין טעם לצאת ללקוט מן בשבת: "היום לא תמצאוהו בשדה", אבל אין בדבר גם כל איסור. השבת, בינתיים, היא מנהגו של הבורא, ואינה חובה המוטלת על האדם, ולפיכך אין על עם ישראל עדיין איסור ל"ט מלאכות בשבת. כך לשון הנצי"ב בפירושו "העמק דבר":

 

כי שבת היום לה' -... כסבור משה שאין בזה אזהרה לישראל, אלא שבת היום לה', והוא יתברך מכבדו ומקדישו בזה כמו שברכו בששת ימי בראשית.

 

לפי פירוש זה, אותם אנשים שיצאו ללקוט לא היו רשעים; הם  סברו לתומם שאין בדבר כל איסור, משום שמשה רבינו עצמו אמר להם כך – ולפיכך הוטלה עליו האחריות למעשיהם.

 

לפי פירושו של הנצי"ב, רק כשהתרעם הקב"ה על משה רבינו וביאר את מצוות השבת בפירוש, הבין משה רבינו אל נכון את כוונת הציווי - שהשבת היא חובה המוטלת על ישראל כבר מעתה -  והוא הזהיר את ישראל בדברים ברורים: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים. שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי!". כך מבאר הנצי"ב:

 

ראו – זהו דבר משה לישראל... אמר להם משה לישראל הזהרו... כי ה' נתן לכם השבת -... שתשמרוה, והכוונה לא כמו שאמרתי, שכפולת המן הוא משום שהשבת קודש לה' אבל אתם אין מוזהרין עדיין; אלא בשבילכם נעשה כן, כדי שתחלו מעתה לשמור את השבת כהלכתו...

 

או אז הובנו הדברים כראוי: ה' נתן את השבת לעם ישראל ולא רק לעצמו; או אז שבתו העם ביום השביעי.

 

הנצי"ב מוסיף עוד ואומר דברים נוקבים מאין כמותם; הוא מסביר מדוע טעה משה רבינו, וכיצד הוביל הדבר לתרעומת הקב"ה עליו. כך לשון הנצי"ב:

 

ולפי הפשט היה התרעומת על משה, שאמר כי זה הענין מורה על שהוא שבת לה', והוא יתברך קדשו במן, אבל לבד ענין המן - עדיין לא נזהרו [=לא הוזהרו] ישראל על השבת עד שיבאו להר סיני. על זה התרעם הקב"ה, שמזה מוכיח כמה קשה עליכם לקבל מצותי ותורותי... דאלו היה נוח עליכם - היה לכם להבין שלא כן הוא.

 

לפירושו של הנצי"ב, השגגה שיצאה מלפני משה רבינו לא הייתה מקרית אלא נובעת מהעדר רצון מספיק, באדם באשר הוא אדם, להתאמץ ולקיים את מצוותיו של הקב"ה ולהעדיף אותן על פני נוחות.

 

בעולם בו חי הנצי"ב לא היה מקום לביקורת על המנהיגות. מי שמתח ביקורת על הצאר הרוסי, אבי האומה,  היה מסתכן בנפשו – לעתים מוצא עצמו נדון למלקות אכזריות ולמאסר שממנו בדרך כלל אין איש שב, ולעתים היה מוצא להורג במישרין. באומץ לב ובסיכון עצמי מביע הנצי"ב - בפירושו לבראשית – רגשי מרירות כנגד הדיקטטורה האוסרת ביקורת חפשית. התורה (בראשית יא,א) מספרת לנו על דור הפלגה שהיתה "כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", אבל אינה מסבירה מה בעצם היה חטאם של הללו. לדעת הנצי"ב, המלים "שפה אחת ודברים אחדים" עצמן מבטאות את חטאם: הם דיכאו את הדיון ולא הניחו לאיש לחשוב ולומר יותר מדעה מסויימת אחת. זו לשון הנצי"ב (העמק דבר לבראשית יא,ד):

 

...שזה היה שייך ל"דברים אחדים" שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שוין, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת; על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מ"דברים אחדים" שביניהם - היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא, שהיו "דברים אחדים" שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם.

 

בימינו, לאחר שנפל מסך הברזל ונחשפו לעיני המחקר ארכיוניה של המשטרה החשאית מימי הצאר, התגלה שהשלטונות עקבו מקרוב אחרי חילוקי דעות חריפים שהיו בישיבת וולאז'ין בין תומכי ר' חיים מבריסק ובין תומכי ר' חיים ברלין, ושזו הסיבה לכך שהשלטונות החליטו להביא לסגירת הישיבה. שלטון מסוג זה אינו יכול להכיל בקרבו מוסד שבו יש ויכוחים.

 

דרום מערבה מרוסיה, ברומא, שכן הוותיקאן. מאמיניו, הנוצרים הקתולים, החזיקו באמונה לפיה לא רק המשיח שלהם הוא בן אלוהים, אלא אפילו האפיפיור, בשר ודם החי ומתהלך ביניהם, אינו יכול לטעות לעולם. ביקורת על דבריו נחשבה כפירה בעיקר.

 

להבדיל בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור, הדת היהודית לדורותיה הבחינה תמיד באופן חד וברור בין אדם לבין אלוקים. יש בעולם היהדות נביאים וחכמים, צדיקים וחסידים; יש במסורת היהודית מידרג ולפיו לעולם אין חכמים בני ימינו חולקים על חכמים בני תקופות קודמות, שהיו גדולים בתורה לאין שיעור; וגם בעיון בדברי גדולי הדורות האחרונים אנו חשים את קדושת הכותבים והכתוב. ועם זאת, בעולמה של יהדות אין ומעולם לא היה שום אדם שהוא אלוהים. אפילו משה רבינו, אבי הנביאים, אדם היה. תורתו שהביא מהר סיני, בכתב ובעל פה, אמת היא; הוא הנביא הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית, האדם היחיד שהשכינה דיברה עמו באספקלריה המאירה. כל אות שבתורה שבכתב וכל פירוש שבתורה שבעל פה נמסרו לו היטב מאת הקב"ה כמות שהם. אבל כשבא לפרש בשכלו את דברי התורה - כחכם בין החכמים - אדם היה. אדם היה גם דוד מלך ישראל, ואדם יהיה גם המלך המשיח שיבא במהרה בימינו.