מדוע נבחר אברהם להיות היהודי הראשון?

ב"ה

דברי תורה לפרשת השבוע, לך לך

מאת הגב' מירב סויסה

מדוע נבחר אברהם להיות היהודי הראשון? מודע פונה ה' דווקא אל האדם הזה כדי להתחיל את השליחות של הופעת שם ה' בעולם? בתורה אמנם מופיע נימוק לבחירה זו, אבל הוא מופיע בשלב מאוחר יותר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט). בפרשת לך לך ה' מתגלה לאברהם ללא שמופיע נימוק כלשהו לבחירה זו. והדבר תמוה. מהי אותה תכונה, אותו מאפיין, שהוא הגורם לבחירתו של ה' באברהם דווקא? מדוע לא מציינת זאת התורה? מדרשי חז"ל על אמונתו של אברהם אבינו, ומלחמתו בפסילי אביו עונים על החלל הקיים בתורה ביחס לשאלה זו. ועדיין השאלה עומדת ביחס לפשט התורה.

אלא שבסוף פרשת נוח, ישנם פסוקים ספורים המספרים לנו מעט על אברהם, או יותר נכון על משפחתו של אברהם:

וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן: (בראשית יא כו-לב)

מה מסופר בפסוקים אלו? מסתבר, כי עוד לפני שה' ציווה את אברהם "לך לך" כבר התחיל תרח, אביו של אברהם הליכה לכיוון ארץ כנען! תרח מחליט לקחת את משפחתו ולעזוב את אור כשדים, שהייתה בתקופה ההיא "עיר ממלכה חשובה, מן המפוארות והמפותחות ביותר במזרח הקדום, עיר נפלאה תוססת עשירה ומפותחת, ולא נחטא לאמת אם נשווה אותה לניו יורק לונדון ופריז של ימינו." (התנ"ך היה באמת, ליאורה רביד, עמ' 22) לעומת זאת, בהשוואה לאור כשדים היתה ארץ כנען "פינה נידחת עלובה ושוממה, ששכנה בקצה האחורי של העולם ובה חיו שבטים קטנים ועניים. מנקודת מבט היסטורית, תרבותית וכלכלית, היה מסעם של אברהם ובני משפחתו, מסע מארץ עשירה ומשגשגת לארץ דלה שאין בה דבר" (שם, עמ' 25)

תיאור זה של העולם העתיק מעצים את השאלה אודות החלטתו של תרח (ולא של אברהם!) לעזוב את סיר הבשר ולנדוד מרחק עצום (3500 ק"מ!!!) כדי להגיע לארץ נידחת. בספרה "התנ"ך היה באמת" (עמ' 55-56) מחשבת המחברת את הזמן המשוער להליכת מרחק כזה בתנאי החיים והמחיה של העבר, ומגיעה למסקנה כי מסע כזה אורך כעשרים שנה!!!

התמונה העולה מן הדברים היא כזו: מסיבה כלשהי מרגיש תרח, אבי המשפחה כי הוא אינו מסוגל להמשיך לחיות בלב התרבות האלילית הקדומה, מחליט לעזוב את התרבות והעושר שבתוכם הוא חי, ולנדוד אל אזור לא מיושב ולא תרבותי בקצה הרחוק של העולם. אין זאת אלא שתרח הרגיש חוסר שייכות לתרבות זו, ושיש בו צורך לשנות את חייו מן היסוד. אלא שלתרח אין די כוחות בכדי לסיים את המסע הזה, והוא נעצר באמצע, ושם מסיים את חייו.

בנקודה זו שומע אברהם את ה' קורא לו: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב א). אברהם כבר מצוי בעיצומו של המסע המפרך והבלי הגיוני הזה, אולם הוא מצוי בנקודת משבר, הגורמת למשפחה לזנוח את התכנית המקורית, ולהישאר בחרן. בנקודת משבר זו מצליח אברהם לשמוע את קולו של ה' המצווה עליו להמשיך את אותו המסע מן הנוח, המוכר, הבטוח, המשגשג, המקובל – אל הלא נודע, אל חיים שהם אחרים. ואברהם – שומע ונענה.

יתכן שבכך טמונה הסיבה לבחירתו של ה' באברהם. אברהם שייך למשפחה שאינה חיה על פי המסוכמות התרבותיות, הדתיות והכלכליות. זוהי משפחה שמקריבה את חייה על מנת לעשות שינוי עצום, ובלתי מתקבל על הדעת. ואברהם – הגדול שבהם, מצליח לממש את התוכנית הזו, ולהמשיך אותה עד סופה. אברהם שייך לאלו הנענים קול האלוהי-הפנימי שקורא אליהם ללכת על פי האמת הפנימית שלהם, מבלי להתחשב בסביבה, בנורמה, במה שנחשב – עד כדי להקדיש את חייו למסע המופלא ל"ארץ לא נודעת".

זהו אברהם אבינו, היהודי הראשון. זוהי התכונה אותה, ככל הנראה חיפש ה' בכדי להביא את האמונה אל העולם. אותה מסירות פנימית בלתי מתפשרת, אותה מסירות לאמת פנימית חמקמקה. זוהי תכונתו של היהודי, שהוא מסוגל להתגבר על הבלי העולם הזה בכדי להקשיב, לשמוע ולהיענות לצו הפנימי, לקולה של הנשמה – התובעת ממנו שלא לשקוע במנעמי החיים, אלא להמשיך לחפש אחרי גילויו של ה' בעולם.