נאומי משה בטרם נפרד מהעם

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת ואתחנן

                         מאת ד"ר טובה גנזל                        

ספר דברים כולל בעיקרו את נאומי משה בטרם נפרד מהעם, ערב כניסתם לארץ ישראל. בדבריו של משה חוזר ונשנה הציווי להתרחק מעבודה זרה. כך למשל בפרשתינו, בפרק ד משה חוזר, מזהיר ומוכיח את העם כי עליהם ללכת בדרכי ה'. פרק זה, בין היתר, יכול להוות נקודת מבט חשובה בהבנת הגורמים לחורבן בית המקדש הראשון, כפי שהוא משתקף בספר יחזקאל.

יד ה' לוקחת את יחזקאל בחזונו ומביאה אותו לירושלים. שם נחשף יחזקאל, לתועבות שעושה עם ישראל בבית המקדש, ומתוך כך מסיק את המסקנה הבלתי נמנעת – בית המקדש עתיד להחרב משום שאת תוכנו ומהותו כבר ביטל עם ישראל במו ידיו, והשריפה היא עניין טכני בלבד. יחזקאל מעניק לנו הקוראים, נקודת מבט ממשית ומשתמש במונחים רבים ומגוונים כדי לתאר את העבודה הזרה בה עסק העם, בפרק ח ביחזקאל, במסגרת מסעו לירושלים הוא רואה את סמל הקנאה, תבנית רמש ובהמה שקץ, גילולים, ביכוי התמוז והשתחוות לשמש. כל הדרכים הללו של עבודה זרה מוכרות לנו מן הטרמינולוגיה של ספר דברים בלבד. השוואת פרק ח ביחזקאל לדברים מלמדת כי נבואה זו בספר דברים הייתה נבואת אזהרה שהתגשמה, למרבה הצער, בסוף ימי בית ראשון. הקשר בין הספרים, מקנה משנה חשיבות לנבואותיו של יחזקאל.

הסמל הוא המראה הראשון של העבודה הזרה אותו רואה יחזקאל בפרק ח. בתורה מופיע סמל רק פעם אחת, בספר דברים פרק ד, 16: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. נראה כי משמעו של מונח זה הוא פסל, בדומה לצלם. ואילו יחזקאל מתייחס לסמל הקנאה. משמעות צירוף זה אינה חד משמעית אך נראה כי הכוונה לכך שהפסל מעורר את קנאתו של ה', כפי שבא לידי ביטוי גם בשירת האזינו בפרק לב, 16: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

כמו המראה הראשון גם המראה השני, הכולל את הצירוף 'תבנית כל רמש', מופיע בפרק ד בספר דברים, ומתאר צורה נוספת של עבודה זרה, שנאסרה במפורש ומופיעה במקדש (מן הסתם בהשפעה של פולחן מצרי או אשורי): וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב.

גם המראה הרביעי אותו מתאר יחזקאל, ובו אנשים המשתחווים לשמש ואחוריהם אל המקדש  קשור לאזהרה המופיעה רק בספר דברים פרק ד: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם (פסוק 19).

ההקשר שבמרכזו נמצאות האזהרות על איסור עבודה זרה בדברים פרק ד הוא הציווי לעם לקיים את מצוות ה' מבלי לשנות דבר, ציווי החוזר על עצמו מספר פעמים בראשיתו של פרק זה: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם...וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה ...רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ...וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (פסוקים 15-1). אין ספק כי בראותנו כיצד התעלמו ישראל מן האזהרה הזו, חורבן הבית מקבל הקשר רחב יותר, ומדגיש את הקשר בין האזהרה החטא והעונש.

בהמשכו של פרק זה, לאחר פסוקים אלה, ולאחר האזהרות שלא לעבוד לעבודה זרה, מוזכרת גם הברית שנכרתה בין ה' והעם ולאחריה מתוארות ההשלכות לאלה 'השוכחים את הברית': כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן (פסוקים 28-25).

מתוך רצון לתת למסר הנבואי שלו משנה תוקף, מחזק יחזקאל את הסיבות שגרמו לחורבנה של ירושלים, וליציאת העם לגולה על ידי העברת מסריו לא רק במפורש באמצעות הנבואה, אלא גם באופן עקיף, באמצעות ההקבלה של מעשי העם כפי שהוא רואה אותם נעשים בימיו, למרות האזהרות החוזרות ונשנות לעם שלא לנהוג כך בפרשתינו. חורבן המקדש, הוצאת העם מארצו והפצתו אל בין הגויים נתפשות עתה כתוצאה ישירה של מעשיהם, שנעשו בדיוק במתכונת עליה הוזהרו.

בימים אלה בהן אנו אבלים על חורבנה שלל ירושלים, אנו כולנו תפילה כי יתקימו בה גם דברי הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּלוֹם אֱהָבוּ". (פרק ח, יט).