שיקום רוצח בשגגה שגלה לעיר המקלט

דברי תורה לפרשת השבוע, מטות -מסעי

הרב ד"ר יהודה זולדן

 

 

 

 

 

 

 

 

שיקום רוצח בשגגה שגלה לעיר המקלט

                                                                   "שלא יאבד בעוון רציחה"

 

רוצח בשגגה נס לעיר מקלט (במדבר לה). אין מדובר על רוצח מועד, אלא על אדם שהתרשל, לא נזהר בזהירות הראויה, ותקלה חמורה של רצח בשגגה יצאה תחת ידו. משהו פגום ומקולקל התגלה במידותיו של אותו אדם, שהיה אמור לקחת בחשבון שבידו למשל, מכשיר שייעודו הוא אמנם חיובי (גרזן, סכין, הגה מכונית ועוד), אך הוא גם עלול לגרום לסכנה עד כדי אבדן חיים, אם לא נזהרים בו כראוי ובתשומת לב הנדרשת.

מה מטרת מנוסתו של הרוצח בשגגה לעיר המקלט? בעל ספר החינוך מציע שלושה טעמים:

 [א] שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. [ב] ועוד יש תיקון העולם במצווה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. [ג] ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם. (ספר החינוך, מצוה תי)

צער וייסורים אילו ביטויים למצבו האישי והרוחני של הרוצח. ההגנה מפני גואל הדם, היא דאגה לבטיחותו ושמירתו הפיזית של הרוצח, והרחקה מקרובי הנרצח, היא תיקון חברתי שבפרק זמן מסוים בו לא ייראה הרוצח בשגגה בפני משפחת הנרצח.

אך מעבר לטעמים אילו, עם איזה תובנות והסתכלות אחרת על ערכם של חיים, יצא הרוצח מעיר המקלט, עם מות הכהן הגדול? במה הוא עוסק במהלך שהותו שם? האם הוא מפנים ולומד משהו אחר על ערכם של חיים,  על אחריות למעשים? איזה תהליך שיקומי הוא עובר שם, ועם מי?  

ערי הלוים שמשו גם כערי מקלט. ההימצאות בחברתם של אנשי רוח ואנשי חינוך, עם אנשים שעובדים לעיתים מזומנות במקדש, זהו מצע ובסיס טוב לתיקון אותן תכונות ומידות לא טובה שהתגלו אצל אותו אדם, וגבו מחיר יקר, רצח של אחר.

שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ...ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחן ערכם, נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו (ספר החינוך מצוה תח)

מימד של כפרה, וחיבור לחברה שמוכשרת ומוכנה לקלוט את אותם רוצחים בשגגה, ולסייע להם להשתקם. יש לקחת בחשבון, שאמנם האסון הגדול יותר הוא אובדן החיים של הנרצח, אך גם חייו של הרוצח בשגגה נהרסו. הוא אמנם חי חיים פיזיים, אבל  המשבר האישי הוא עצום וגדול.

"אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד, מא). מהו "מזרחה שמש"? אמר ר' יוסי ברבי חנינא: אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח, ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם. (דברים רבה [וילנא] פרשה ב, ל)

"שלא יאבד בעוון רציחה"- לא רק בשל רצונו של גואל הדם לפגוע ברוצח, אלא שהרוצח עצמו, לא יתרסק נפשית. הוא עשה מעשה חמור, הוא התרשל, הוא מיצר ומתייסר, אבל השאיפה היא לשקם ולהחזיר אותו לחיים נורמאליים, לאחר עבודה על המידות והתכונות הטובות של האדם. התמיכה הרוחנית והחום האנושי שבא מאנשי קודש ובעלי מידות, הדבקות וההתחברות איתם, מאפשרת להניע תהליך של שיקום ערכי ורוחני.

מה תוכנו החינוכי רוחני של תהליך השיקום?

 

"וחי"- עשה לו כדי שיחיה

ניתן ללמוד על אופי השיקום הרוחני והחינוכי, מהוראה ייחודית המתייחסת לשיקומו של תלמיד שרצח בשגגה. רוצח בשגגה גולה לבדו, אך לא כך במקרה של תלמיד שרצח בשגגה:

 אמר ר' יצחק: מאי קרא: "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד, מב), עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא (=עשה לו כך, שיוכל לחיות). תנא: תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, שנאמר: "וחי", עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. אמר ר' זעירא: מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון (מכות י ע"א)

מהי הסיבה לפיה הרב גולה עם תלמידו שרצח בשגגה? במה אשם הרב? האם מדברי ר' זעירא יש להסיק שמוטלת אשמה במה שקרה גם על הרב? מה הגדרתו של תלמיד שאינו הגון? אם לא היה נכון ללמד תלמיד כזה שהתברר כעת שהוא לא הגון, אזי מדוע עכשו הרב צריך ללכת עימו לעיר המקלט?

הרמב"ם נמק את הדין:

תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר "וחי", עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד, כמיתה חשובין (הלכות רוצח ושמירת הנפש ז, א).

הרב יוסף חביב הסביר עוד:

והתורה חיים היא, דכתיב: 'כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל: כ), 'כי חיים הם למצאיהם' (משלי ד: כב)" (נימוקי יוסף, מסכת מכות, דף ג ע"א בדפי הרי"ף).

עולמו של אותו תלמיד חרב עליו, ומצבו הנפשי הקשה בעקבות מה שארע, בודאי יכול להביא אותו לידי אבדון רוחני, חיים ללא טעם.  יש לעזור לתלמיד שרצח וגלה לעיר המקלט במציאת ערך ותכלית לחיים, לאחר מה שהוא עשה,  כדי שהוא יתקן את אורחות חייו והליכותיו, ושיחזור לחיי חברה תקינים, ע"י לימוד תורה חכמה ומוסר.

 ההנחיה של חכמים היא שתהליך זה יתבצע בהנחיית רבו, ועל כן רבו גולה עימו. מדוע שהרוצח ילמד דוקא עם רבו, בודאי בעיר המקלט ישנם רבים שהוא יוכל ללמוד מהם מוסר ודעת? הריטב"א (מכות י ע"א) השיב: "ואע"פ שיש ישיבה בערי מקלט? שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד כדאמרינן במסכת עבודה זרה (יג ע"א)". נדרשת התאמה רוחנית מלאה בין הרב והתלמיד. כך הסביר הרב דוד בן זמרא, שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תעב, את פשרה של התאמה זו:

כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה בו, נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה ודעתו מתרחבת ולבו שמח ונחה עליו אז רוח ה' כענין שאמרו בנבואה. ...ומשום הכי אמר ר' יוסי: לא מן הכל אדם זוכה ללמוד תורה.

ההיכרות הישירה עם התלמיד, האימון שיתן התלמיד באישיות ובסמכות אותה הוא מכיר, תסייע לו להשתקם ולבנות את חייו מחדש.

 

ג. מידות, אחראיות, וערך חיי אדם

יתכן שרבו גולה עמו, גם משום שהרב לא נהג נכון עם אותו התלמיד עד אותו רצח. אם הרב היה נוהג אחרת עם אותו תלמיד, יתכן ואותו רצח בשגגה היה נמנע, וזאת על בסיס פרשנות הרמב"ם על דרך ההתנהלות עם תלמיד שאינו הגון:

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו  (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד, א)

תלמיד שניכר עליו שמשהו לא תקין בהתנהגותו ובמידותיו, יש להתמקד בטיפול בזה, ורק לאחר שיהיה ניכר שחל שיפור משמעותי בהתנהגות ובמידות, אזי יש להחזירו למסגרת לימודית רגילה. הטעות של הרב היתה שהוא לימד, שהוא שינן עם אותו תלמיד, ולא החזירו לדרך הישר ולמוטב. "דרך ארץ קדמה לתורה". היה עליו לוותר בשלב זה על שינון ולימוד נוסף, ולהתמקד בבנין אישיותו של התלמיד במידות טובות ובדרך ארץ, ועל כך העיר ר' זעירא את הערתו: "מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון". כאומר, ראו את התוצאה העגומה של אותו תלמיד שלא טופל כראוי ע"י רבו, ועל כן גם רבו צריך לתקן את שלא עשה מלאכתו נאמנה, ועליו לגלות עם תלמידו לעיר המקלט, ולהחזירו עכשיו לדרך הטובה והישרה, בתנאי פתיחה גרועים יותר, לאחר שאותו תלמיד רצח בשגגה. עכשו הוא יעסוק איתו בחיים, בערכם וביחס אליהם.

מה שנדרש אם כן לעשות עם רוצחים בשגגה, הוא שיקום חינוכי רוחני בתחום המידות. להרגילם להתנהג בדרך טובה ואחראית, ולהתחשבות בזולת ובחיי אדם. ענישה של רוצחים בשגגה (מאסר, שלילת רשיון נהיגה, פיצוי כספי), לא מחוללים כנראה מהפך נפשי ותודעתי אצל אותו שרצח וקיפד, בשגגה אמנם, את חייהם של אחרים. העונשים הללו מרתיעים ומפחידים, אבל הם בבחינת "סור מרע", ולא מספיק "עשה טוב", אלא אם כן נלווה לכל אילו, תהליך תודעתי עמוק, של שיקום ותיקון המידות, וכך ניתן לחזור עם כל הכאב והקושי לחיי חברה תקינים.