חטא העגל

דברי תורה לפרשת השבוע, פרשת כי תשא                                                         מאת הרב דוד בס

בגן הילדים, כשהגננת סיפרה לנו את סיפור חטא העגל – אחת השערוריות הגדולות והמפורסמות בתולדות עם ישראל, "ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל" (רש"י בפרשתנו, שמות לב,לד)  - אהרן הכהן תואר על ידה כאשם המרכזי בשערורייה. הוא נטל את הזהב ופיסל את העגל שעה שמשה, אחיו, נעדר. לנו לא נותר אלא לתמוה כיצד יצא אהרן מהפרשה בשלום, פחות או יותר, ולא עוד אלא שבהמשך הדרך זכה, לו ולזרעו אחריו, בברית כהונת עולם.

 

חז"ל רואים את הדברים אחרת. מעצם העובדה שאהרן לא נענש בעונש חמור הם למדים, שיש לחפש רובד עמוק יותר בסיפור ולמצוא במה טעה האיש. בדרכם למצוא את פשר העניין מצביעים רבותינו על עובדה תמוהה נוספת בסיפור. בסוף פרשת בשלח נזכרת דמות מרכזית נוספת בעם ישראל, ושמה חור (שמות יז,י-יב):

 

וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ - וְגָבַר יִשְׂרָאֵל... וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ.

 

חור נזכר שוב, כדמות בעלת סמכות ויוקרה המשמשת, יחד עם אהרן, מעין "ממלא מקום" למשה רבינו בתפקיד השפיטה, ערב עליית משה להר סיני (שמות כד, יד-טו):

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים.

וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר: שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם.

וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם; מִי בַעַל דְּבָרִים - יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

 

ואז, באופן פתאומי, נעלמת הדמות המרכזית הזו כליל ובבת אחת. בחטא העגל אין אנו מוצאים אותו מביע עמדה כלשהי או עושה דבר מה; כשמשה רבינו יורד מהר סיני וחוקר לדעת מה זה ועל מה זה, חור אינו נשאל ואינו משיב; ומכאן ואילך אין אנו שומעים עליו עוד דבר בתורה, כמו התחמק וירד באין רואים מן הבמה. לאן נעלם?

 

כפי שהגמרא (סנהדרין ז,א) מספרת, חור מסר את נפשו. הוא סירב באומץ-לב להשתתף במעשה העגל; ההמון, בזעמו, ביצע בו מעשה לינץ' והרגו. בפני אהרן, שראה את המעשה, הועמדה הברירה ליהרג אף הוא או לשתף פעולה. אהרן, שלא כחור, החליט לשתף פעולה. כפי שהגמרא מספרת, אין מדובר במי שפחד ולא עמד בנסיון, אלא במי שביצע שיקול דעת הלכתי מורכב, שניתן להבינו:  

 

וירא אהרן ויבן מזבח לפניו.

מה ראה?

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו.

אמר: אי לא שמענא להו - השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב'): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל; אפשר הויא להו תקנתא בתשובה.    

(אמר: אם אין אני שומע להם – עושים הם בי כפי שעשו בחור, ומתקיים בי "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ואין להם תקנה לעולם. מוטב שיעשו את העגל; אפשר שתהיה להם תקנה בתשובה).

 

יש לראות דברים בהקשרם. הנושא העיקרי אליו נקשר בדרך כלל שמו של אהרן בתודעתנו הוא כתר כהונה; אולם באהרן היתה סגולה נוספת, חשובה לא פחות. אהרן הוא איש התורה, הדעת וההוראה. הוא ראש תלמידיו של משה רבינו, ראשון למסירת התורה שבעל פה, אב לחכמים. כך מספרת הגמרא (עירובין נד,ב; הדברים מובאים גם בפרוש רש"י בפרשתנו - שמות לד,לב):

 

תנו רבנן: כיצד סדר משנה?

משה למד מפי הגבורה.

נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו.

נסתלק אהרן וישב לשמאל משה; נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן.

נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן... נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן.

נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן.

נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד.

נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו...

מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה - כך, הדיוט מפי הדיוט - על אחת כמה וכמה!

 

אהרן הוא מופת למורה הוראה, ובכמה מקומות אף דיבר הכתוב בהווה והשתמש בכהן כדוגמא לחכמי ההלכה. כך למשל בדברים יז, ט–יב: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט... וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ... עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן... אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט - וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא"; ראו גם דברים לג,י וכן מלאכי ב,ז. אין כל ספק שהכשרתו של פוסק הלכה כוללת, ראשית כל, שינון ולימוד של מה שרבותיו מוסרים לו; אולם עיקר יתרונו של הפוסק אינו יכולתו למסור בעל פה את הטקסט שלמד. כחו גדול בפרשנות הטקסט; מרכז הכובד של תפקידו הוא הפעלת שיקול הדעת והכרעת ההלכה במצבים מורכבים וחדשים שהמציאות מעמידה בפניו, לפי עקרונות וערכי ההלכה. בבית המדרש מחפש החכם את הרעיונות המופשטים, אולם בחיי המעשה נתקל הוא בצורך לבחור בין אפשרויות שכולן גרועות. כפוסקים רבים אחרים בדורות שונים נתקל אהרן במציאות של ברירה בין בשר תמותות שחוטות לבין בשר תמותות נבילות, בין רוטב לבין שומן עצמו. ההחלטה היא לעתים קשה ביותר, והטעות מצויה בה. מצבים קשים וחדשים עשויים להביא את החכם לטעות בהכרעתו; אולם, כפי שמסביר הגר"מ פיינשטיין בהקדמתו המונומנטאלית ל"אגרות משה", אל לו לחכם להירתע מהחשש לטעות ולהימנע משום כך מלמלא את תפקידו:

 

שהיו רשאין ומחוייבין חכמי דורות האחרונים להורות, אף... שיש ודאי לחוש אולי לא כיוונו אמיתות הדין כפי שהוא האמת כלפי שמיא, אבל האמת להוראה – כבר נאמר: לא בשמים היא. אלא, כפי שנראה להחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כחו בכובד ראש וביראה מהשי"ת, ונראה לו שכן הוא פסק הדין - הוא האמת להוראה, ומחוייב להורות כן, אף אם בעצם גליא כלפי שמיא שאינו כן הפירוש.

 

החכם מצווה להכריע לעתים הכרעות קשות מנשוא; לעתים הוא טועה, אך טעותו היא מסוג אחר מזו של החוטא עצמו. כך מסביר רבי יצחק אברבנאל בפרשתנו (שמות לב,כה):

 

אהרן לא נענש עם עובדי העגל, לפי שהיתה כוונתו רצויה וטהורה מבלי חטא ואשם, ואיך עם הפושעים ימנה? האמנם התאנף השם עליו, מפני שבאה התקלה על ידו, ושגגת תלמוד עולה זדון.

 

(אמנם בעל אברבנאל מסביר בהמשך שאהרן נענש אף הוא, בפרשת חקת, אך בעונש קל יותר). אהרן מוזכר גם במקום אחר בתורה כאב-טיפוס של חכם המפעיל שיקול דעת בפרשנות ההלכה. בחנוכת המשכן ציווה עליו משה רבינו לאכול עם בניו את שעיר החטאת החיצונה; אולם בנסיבות האומללות של מות שני בניו הפעיל אהרן שיקול דעת עצמאי וסבר שאין אכילת חטאת מתאימה במצב מעין זה. הוא שרף את החטאת. משה רבינו, שהופתע לשמוע על כך, התרעם תחילה, אך לאחר שאהרן הסביר לו את נימוקיו - נחה דעתו. כך מספרת התורה (ויקרא י, טז-כ):

 

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה, וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ... הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!"

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם - הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?"

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

 

אהרן הכהן מפרש את התורה ומיישם אותה. סמכותם וחובתם של חכמים לפרש את התורה – שבכתב ושבעל פה – כמיטב שיקול דעתם ועל פי עקרונות היסוד של התורה עצמה, באופן עצמאי ובלא תלות או צורך בהסכמת נביא. דרך פעולה זו פתחה על ידי אהרן, ומשה רבינו עצמו הסכים לה במפורש.