גאולה ואמונה

גאולה ואמונה

פרשת השבוע מפגישה אותנו עם מי שעתיד להיות המנהיג הגדול של עם ישראל לדורי דורות – משה רבנו. דמותו של משה מהווה לכאורה מודל מושלם של 'האדם האידאלי'. כך גם מציג את הדבר הרמב"ם בהל' תשובה בפרק החמישי העוסק בבחירה החופשית של האדם שהיא לדעת רמב"ם שיאה של האנושיות שבאדם ו"עיקר גדול ועמוד התורה והמצוה":[1]

"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה".

לכאורה דבריו של הרמב"ם נסתרים מעצם העובדה שאופיו של משה נקבע כבר ברגע לידתו – "ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנו שלש ירחים"[2] ודרשו חז"ל – שנתמלא הבית כולו אורה[3]. גם המשך חייו של משה הוא רצף של ניסים – ההצלה ע"י בת פרעה, ההצלה מחרב פרעה ועוד.

אך נראה שעיון מעמיק יותר בספור ילדותו של משה, מראה שגדולתו של משה לא היתה בניסים שהצילו את חייו אלא בבחירתו האישית בכל פעם ופעם:

ישראל אלדד ב'הגיונות מקרא' מתנסח במילים הבאות:

"המושיע לא נולד מרוח הקדש, הוא הגיע לרוח הקודש. לא אידאה הנכנסת לגוף מתגשמת בגוף, כי אם גוף המעפיל לאידאה, ועד רגעי חייו האחרונים צמוד, נצמד בכל רצונו לגופו זה הרוצה לחיות, כי איש האלו-הים הוא ולא אלו-הים אנושי.

לא מרכז רוחני המחפש מקלט אחיזה לרגליו הערטלאיות, כי אם רועה צאן הסר לראות מראה גדול מדוע לא יבער הסנה. המוציא את כל עמו מארץ עבדות להביאו אל ארץ טובה ורחבה, ובין ארץ לארץ עולה להר האלו-הים להוריד לעמו תורה."[4]

אך מהי הדרך שעשה משה עד למדרגה עלאית זו? נראה שמשה שהיה בעת הצלתו תינוק פסיבי לחלוטין הפך לאדם בוגר ואקטיבי, ובמילים אחרות הילד שנמשה מהמים הפך למי שמסוגל ואף מושה אחרים ממצוקתם.

משה יכול היה להתנכר לאחיו ולעמו ולהפוך את חייו בארמון למקפצה לקראת חיים טובים יותר. הוא יכול היה להסיק שכיון שחייו ניתנו לו במתנה ע"י בת פרעה, הרי שחובתו מעתה היא לשמור על חייו מכל משמר ולא לסכנם, ובוודאי לא באופן שיתנכר לפרעה ולצוויו המלכותיים. נכונותו לצאת ולראות בסבלם של אחיו מלמדת על בחירה מוסרית שתלך ותתפתח להצלה ממשית של נרדפים במצרים, במדין, ולאחר מכן הצלת עם ישראל.

יש להניח שמשה עצמו מצפה לראות את העם פועל בדרך דומה על מנת להציל את עצמו, אך דווקא כאן הוא נתקל במה שנראה בעיניו כחוסר רצון להיגאל – "אכן נודע הדבר – שאינם ראויים להגאל"[5]

במעמד הסנה מבין משה שתפקידו יהיה לחולל בקרב העם את האמונה בה', אך לא פחות מכך ואולי בעיקר, לחדש בהם את האמונה בעצמם. לא לחינם רצוף המו"מ עם משה בשאלת האמונה;[6]  שאלה שלא התבררה לעם לא בקרי"ס על אף ששם נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ואפילו לא  במעמד הר סיני –עליו נאמר: "וגם בך יאמינו לעולם". עובדה היא שגם אחר כך במהלך שנות הנדודים במדבר  ספק רב אם העם באמת האמין במנהיגותו שאמונה זו הגיעה לידי מימוש (ע"ע מתאוננים, קרח מרגלים ועוד...) .

משה נדרש לחולל מהפך בנפשם של העבדים ולהופכם לאנשים אקטיביים המוכנים להיגאל, זוהי משימה קשה ועצומה המנוסחת ביד רבי צדוק הכהן במילים הבאות:

"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו, רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו... "[7]

המילה אמונה נגזרת מהמילה אמון. אמון ביכולת. רק כאשר האדם מאמין בעצמו, ביכולותיו, בכך שיש לו ייעוד בעולמו של הקב"ה,  נפשו שלמה יותר וממילא הוא יכול גם לפנות החוצה אל הזולת.

שאלותיו של משה במעמד הסנה, מלמדות הן על חוסר אמון שלו בעצמו("מי אנכי כי אלך אל פרעה"[8]), והן על חוסר האמון שלו בעם ישראל ("והן לא יאמינו לי..."[9]). חוסר אמון שכזה מהווה חסם מוחלט בפני כל אפשרות מעשית לגאול או להיגאל.

הקב"ה דוחק בו ללכת ומחזק את בטחונו העצמי על ידי מינוי אהרן, ומבשר לו על מותם של "כל האנשים המבקשים את נפשך"[10].

יתכן שבאור זה ניתן לקרא גם את הספור על משה וצפורה במלון.[11]

הפסוקים די סתומים והמפרשים נחלקו בהבנת הארוע ובזהוי תפקידה של כל דמות, אך אין ספק שעל פי כל הפירושים יש בפרשה זו תיאור של ברית, חתן ודמים.

ברצוננו להציע הסבר לפסוקים אלה בעזרת הפרק המקביל בספר יחזקאל המתאר את עם ישראל בעת יציאת מצרים כילדה אסופית:

יחזקאל טז, ד – ח:

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: רבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק וַתִּהְיִי לִי:

גם יחזקאל מתאר חתן כלה ברית ודמים שנקודת המוצא למפגש ביניהם היא  - "לא חסה עליך עין...לחמלה עליך!" קרי, לאיש אין אמון בך, בעתידך, ובסכוי שלך להתפתח!

יתכן שחוסר האמון הזה היה הנקודה המרכזית שסביבה התרחשה הפרשה במלון. הארוע כלל כריתת ברית תוך כדי פעולה נחושה, שאפשרה את החלצותו של משה מהסכנה. היה בכך כדי לשקף למשה את חובתו ליצור בעצמו אמון פנימי – ברית - ולזכות בו מחדש בצורה מעשית, על מנת שיוכל להביא את העם לידי אמון מלא בעצמם, בו ובקב"ה.