"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם."(בראשית, מח, ז)

דבר תורה לפרשת ויחי

"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם."(בראשית, מח, ז)

מפני מה נקברה רחל בדרך? מדוע לא יכול היה יעקב להביאה למערת המכפלה בחברון הנמצאת במרחק כה קטן מבית לחם? הרי ברור לנו שיעקב ראה תמיד את רחל כאישתו העיקרית. האם לא ראוי היה שתיקבר במקום הקבורה המשפחתי, מקום אשר הוא עצמו עתיד להיקבר שם?

ניתן היה אולי לענות על שאלות אלה על ידי תשובות טכניות של קשיים מציאותיים כאלה ואחרים. אולם העובדה שיעקב מזכיר את העניין כאן לפני יוסף ברגעי הפרידה שלו ממנו, מראה כי האירוע הזה היה רב משמעות עבורו. הוא מזכיר אותו כנראה ליוסף כדי להסביר ליוסף משהו מאוד חשוב שבא לידי ביטוי באותו אירוע.

רש"י אומר לנו שיעקב מזכיר את קבורת רחל בדרך בעקבות  בקשתו שלו מיוסף שיקבור אותו בארץ כנען. יעקב אומר ליוסף שהוא קבר את רחל בדרך על פי הדיבור כדי שתהא לעזרה לבניה. הקושי בדברי רש"י הוא שבקשתו של יעקב מיוסף שיקחהו לקבורה במערת המכפלה היה בפגישה קודמת שלהם ובכלל לא הוזכר בפגישה זו. כאן בא יוסף להיפרד מעל אביו החולה ומביא איתו את שני בניו כדי שיברכם. מדוע אם כן מזכיר עתה יעקב את מותה וקבורתה של רחל?

יוסף הוא בנה של רחל, אשתו העיקרית של יעקב. לפיכך הוא מניח שהוא יהיה ממשיך השושלת של האבות, אברהם ויצחק. הוא יודע שבדורות הקודמים נדחו ישמעאל ועשיו והוא מניח שעתה יידחו האחים האחרים מפניו. מעבר לעובדה שרחל הייתה האישה האהובה, אנו יכולים לשים לב שבדרך כלל הבכור נדחה מפני הצעיר. כהמשך לכך אפשר אם כן להניח שלאה תידחה מפני רחל הצעירה. יוסף בא עם בניו לקבל את ברכת האבות, ברכת העם והארץ, כפי שיעקב קיבל אותה מאביו בעת יציאתו לפדן ארם. כפי שנאמר: "וא-ל שד-י יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם". (כח, ג-ד). יעקב מבין לחלוטין את כוונותיו של יוסף והוא מסביר לו עתה שאכן הייתה תכנית מקורית אבל היא השתנתה, ומותה וקבורתה של רחל בדרך מסמלים את השינוי שקרה.

התורה אומרת לנו  שעיני לאה היו רכות. רש"י מביא את המדרש שעיני לאה היו רכות מתוך בכי. לאה בכתה כי לא רצתה לעלות לגורלו של עשיו. "שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן." ההתאמה בין עשיו ללאה אינה רק בעובדה שהם היו גדולים. עיון בפרשת עשיו יכול ללמד אותנו שעשיו לא היה שלילי בתכלית. אכן היו בו צדדים בולטים כאלה אולם אפשר למצוא בו נקודות אור מכוסות. אין כאן מקום להאריך בכך, אולם גם במדרשים וגם בספרי החסידות מצביעים על נקודות אלה. (עיינו למשל ב"תורה אור" של האדמו"ר הזקן, בתחילת פרשת וישלח). ההתקשרות של יעקב ברחל הייתה מפני שמעלתה הייתה גלויה וברורה, ואילו מעלתה של לאה היתה מכוסה. לפי הראייה החסידית התורה מציינת את היופי של רחל גם כדי לבטא שניתן לראות עליה את המעלות שלה.

יצחק ראה את מעלותיו המכוסות של עשיו והאמין שאפשר לצרף אותו אל מחנה הקדושה. אולם רבקה הכריעה שהחיצוניות הגסה של עשיו אינה מאפשרת זאת. וכאן מתבררת לנו מדרגתה של לאה. היא יודעת שאפשר לקשור אותה לעשיו אבל היא כבר כל כך מתוקנת שהיא נלחמת בכל כוחה שלא להתקשר לצד שיישאר בחוץ. היא יושבת בפרשת דרכים ובוכה כדי לזכות ביעקב. היא שופכת דמעות רבות כדי שיהיה חלקה עם יעקב ולא עם עשיו.  הזוהר אומר לנו, שכל אדם השופך דמעות לפני הקב"ה, יכול לקרוע את מה שנגזר עליו, ואת זה לומדים מלאה שבתפילותיה שינתה את גורלה וניתנה ליעקב. (זוהר, בראשית, רכג, א).

בתחילה, ראה יעקב ביוסף את הבן העיקרי. הוא תלה בו את התקווה הגדולה. יוסף הינו יפה תואר ויפה מראה. הוא בנה של רחל. יש לו את כל הסגולות הנחוצות להיות האדם שיביא את התיקון לעולם. כך הייתה גם אימו רחל. אולם מתברר שהסגולות המעולות אינן מספיקות. יש צד נוסף במציאות והוא ההשתדלות ומסירות הנפש. את זה לימדה לאה ואח"כ, בנה יהודה, כשמסר את נפשו להצלת בנימין. רחל בעלת הסגולות המעולות, לא יצאה והשתדלה אחר יעקב בדרכים ועל כן נותרה בדרך. (זוהר, שם).

יעקב מלמד את יוסף כי בסופו של דבר רחל ולאה ביחד בונות את בית ישראל וכך גם יוסף והאחים ביחד בונים את עם ישראל. "אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי".