'למה לא שלח לאביו?' – עוד על שתיקתו של יוסף

'למה לא שלח לאביו?' – עוד על שתיקתו של יוסף

החל מפרשת וישב (פרק לז) ועד לסוף ספר בראשית (פרק נ) עוקבת התורה אחר מערכת היחסים המפותלת של יעקב ובניו, ויוסף ואחיו. אחת השאלות המטרידה את קוראי הסיפור, היא שאלת הימנעותו של יוסף מחידוש הקשר עם אביו לאחר שעלה לגדולה בבית פוטיפר ובבית פרעה. רבי יוסף בכור שור (ריב"ש מאה 12) הוא כנראה הפרשן הראשון המנסח באופן ברור שאלה זו וכך הוא כותב: 'כשהיה [יוסף] גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים - שבע שני השבע ושתים מן הרעב - למה לא שלח לאביו לאמר: הנני כאן במצרים?!'. בעקבותיו עולה שאלה זו בלשון דומה גם בפירושו של רבי יהודה החסיד (ריה"ח  סוף המאה 12  - תחילת המאה ה 13): 'תימה צדיק גדול כיוסף צער את אביו ולא הודיעו מיד כי הוא חי?'

שני הפרשנים הציעו תשובות שונות לשאלה. לדעת ריב"ש נמנע יוסף מלשלוח לאביו משום שאחיו השביעוהו שלא יעשה כן. ריה"ח לעומתו סובר כי יוסף מעוניין להתפייס עם בני משפחתו וחששו הוא שאם ישוב לביתו פתאום לא יוכל להיווצר פיוס. רמב"ן, החוזר בפירושו על שאלת קודמיו, מניח שיוסף רצה שיתגשמו חלומותיו. (לסקירת ההתייחסות לשאלה זו והדעות השונות שנתנו כתשובה לשאלה ניתן לעיין במאמרו של פרופ' אוריאל סימון, 'הפרשן ניכר לא רק בשיטתו אלא גם בשאלותיו', שמופיע בספר שיצא לזכרה של פרופ' נחמה ליבוביץ -  פרקי נחמה, עמ' 241 - 261 )

בזמננו שבו ועסקו בשאלה זו הרב יואל בן נון והרב יעקב מידן (מאמריהם מופיעים בחוברות מגדים א ומגדים ב). הרב יואל בן נון העלה סברה מקורית, לפיה הגיע יוסף למסקנה שיעקב אביו שותף למכירתו. הבנה זו מנעה ממנו לחדש את הקשר עם בית אבא שהרי, כך חשב, גם אביו חפץ בהרחקתו. הרב מידן התנגד לדברים אלו והציע הצעה דומה לזו של רבי יהודה החסיד – יוסף מעוניין לחדש את הקשר אך ממתין לשעת כושר.

דומני שעיון בפרשת וישב עשוי לחשוף תשובה אפשרית נוספת לשאלה המטרידה. תשובה זו היא תשובתו של יוסף עצמו. עם הולדת בניו מעניק להם יוסף שמות ומציין, כמקובל במקרא, את הטעם לשמות השונים.

נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: (נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי:(נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: (בר' מא)

רד"ק מפרש שמות אלו באופן הבא:

 (נא)  ויקרא. כי נשני - כל כך נתן לי עושר וכבוד, עד כי השכיחני את כל עמלי שהיה לי משנמכרתי, וגם כל בית אבי השכיחני. ... (נב)  ואת. בארץ עניי - שהיתה לו מתחלה ארץ עניי; ועתה הפרני האל בה בבנים ובעושר וכבוד.

בשמות שהעניק יוסף לבניו הוא מודה לא-ל על שהשכיח ממנו את בית אביו, ועל שהעניק לו חיים חדשים שבהם יש לו 'בנים עושר וכבוד'. אך מדוע רוצה יוסף לשכוח?

נדמה שכאב הבגידה וההשפלה שחווה יוסף במכירתו לא נתן לו מנוח. בכל שנות עבדותו, שירותו אצל פוטיפר, שהותו בבית הסוהר ניסה יוסף לשכוח ובשפה מודרנית - להדחיק את כאבו. משבנה לו יוסף תא משפחתי חדש הוא יכול למצוא נחמה לרוחו הסוערת. הוא מודה לאל שמשפחתו החדשה משכיחה ממנו, כך נראה לו, את בית אביו. אם כן נראה כי נוכל לומר שיוסף נמנע מליצור קשר עם אביו, משום שקשר כזה היה מחייב אותו לחזור לחיק משפחתו. יוסף כאב את בגידת אחיו עד כדי כך שלא היה מסוגל לשוב ולחדש את הקשר עמם, גם במחיר הכבד של ההתרחקות מאביו.

אך האם באמת הצליח יוסף לשכוח את בית אביו? האם באמת מצא מזור לכאב הניתוק ממשפחתו בחיק אשתו ובניו?

הפגישה עם אחיו, המתוארת בפרשת מקץ, כופה על יוסף התמודדות מחודשת עם הפרשיה הקשה מעברו. לא עוד בריחה והדחקה אלא ליבון ובירור. בשיאם של הדברים, בפרשת השבוע שלנו עומד יוסף מול אחיו ומצהיר ' אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי?'  ולאחר מכן הוא שב ואומר 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה'. בפתח דבריו לאחים מציף יוסף את עובדת מכירתו למצרים על ידי אחיו, מתוך ההבנה שללא דיון בעובדה זו, ללא התמודדות עם פצעי העבר, לא יוכל להתחדש הקשר בינו לבין אחיו.

סיפור יוסף מציב בפנינו שני מודלים להתמודדות עם קושי. האחד – הדחקה; השני – הצפה, דיון וליבון. ניתן לומר ששני מודלים אלו רמוזים בפירוש שמציעה הגמרא לפסוק במשלי (יב, כה) 'דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה'. בפירוש הפסוק נחלקו חכמים (יומא עה, א): 'דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים'. בשלב הראשון של הסיפור בחר יוסף בדעה האומרת 'ישחנה מדעתו' אך המשך   ההתרחשויות, או אם נרצה, יד ההשגחה, מאלצים אותו להתמודד גם בדרך השניה 'ישיחנה לאחרים', ובמקרה זה ישיחנה למי שגרם לו את הצער והכאב.

שתי דרכי ההתמודדות דורשות כוחות נפש רבים מן האדם. בשירה הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים ביטאה המשוררת זלדה את התפעמותה מכוחו של יוסף להתמודד עם הכאב הנורא של מכירתו לעבד. אחתום בשיר נפלא זה.

שבת שלום,   איילת סיידלר

 

 

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים/זלדה

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים

לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת

סִפַּרְתִּי לָרוּחַ

שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח

כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת

כַּמָּה עֵצָה יֵש בַּמִּלָּה אָח.

וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ –

יוֹסֵף הַצַּדִּיק

שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.

נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.

אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי

הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה

הַפְּנִימִית.

זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –

אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה

הֵאִירָה תִּקְוָה

שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ

שֶׁל אָדָם.

וְאָמַרְתִּי:

אֵיזוֹ גַדְלוּת

לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָ-הּ

כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵי הַחוֹלֵם

וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶל תּוֹדָה

שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר

מִבִּזְּיוֹן הַבּוֹר –

שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן

הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם

שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –

שֶׁשִּׂנְאָתָם

לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ

אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –

כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר

נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת

וְלִפְעָמִים

נִסְגָּרוֹת אֲפִלוּ חֲצֵרוֹת

שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

 

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי

בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר

וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹך עֲצִיץ

וְאָכַל עֲשָׂבִים.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ

כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח

שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

וְלֹא הֵבִין.