מלחמת היצר: מבט נוסף על המאבק בין יעקב לעשיו

בס"ד                                    

מלחמת היצר: מבט נוסף על המאבק בין יעקב לעשיו

 

מבוא

יש לנו נטייה לתאר את יעקב כטוב מלידה ועשיו שנולד רשע. זו ראיה בעייתית, שכן היא מנמיכה את קומתם של שניהם. הם אינם אלא תבנית נוף מולדתם, ותו לא. אבל אדם אמור להכריע, לטוב או למוטב. ננסה לראות האם באמת זו התפיסה הנכונה של המאבק בין יעקב ועשיו כמו גם בין טוב לרע.

 

יצר הרע כעובדה וכתוצאה של בחירה

שלמה המלך כותב:

"טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל" (קהלת ד', י"ג).

וידוע מה שהביא על כך רש"י במקום (ומקורו ממדרש קהלת רבה ועוד):

"טוב ילד מסכן וחכם" – זה יצר טוב. ולמה נקרא ילד שאינו בא באדם עד י"ג שנה.

"ממלך זקן וכסיל" – יצה"ר שהוא שליט על כל האיברים. "זקן" – שמשעה שנולד הוולד נתון בו, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ".

ניתן ללמוד מכאן שיש שני הבדלים בין יצר הטוב ויצר הרע: יצר הטוב הוא 'מסכן', ויצר הרע הוא 'מלך'. כלומר יצר הרע שולט באדם ויצר הטוב האדם שולט בו. וההבדל השני הוא שהיצר הרע נתון באדם מבריאתו והיצר הטוב נמצא בו רק מגיל שלוש עשרה. האם אין ילדים מתחת לגיל מצוות שעושים מעשים טובים? ננסה קצת להסביר את ההבדלים הללו, ואת הופעתם בפרשתנו ביחס ליעקב ועשיו.

בגמרא מתואר שאנטונינוס שאל את רבי (סנהדרין צ"א ע"ב):

ואמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? א"ל: משעת יצירה. א"ל: אם כן, בועט במעי אמו ויוצא? אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ". 

באותה גמרא שואל אנטונינוס את רבי גם לגבי הנשמה. אולם שם השאלה נאמרת בנוסח שונה:

מאימתי הנשמה ניתנה באדם?

וכבר העירו האחרונים שישנו כאן שינוי בלשון: לגבי היצה"ר הגמרא אומרת 'שולט', ולגבי הנשמה כתוב 'ניתנה'. אם כן, היצר הרע שולט בנו. לעומתו, הנשמה רק מצויה בנו. ובאמת כך גם מדויק במדרש שראינו למעלה, שהיצה"ר נקרא בפסוק 'מלך', בגלל שהוא שולט על האיברים. הוא מלך מפני השלטון שיש לו. לעומת זאת, היצר הטוב נקרא 'מסכן', שכן אין לו שלטון, אלא הוא רק נמצא באדם, והאדם הוא השולט במצב (למעשה, הוא כמו הנשמה, שהגמרא אומרת שהיא רק 'ניתנה' בנו).

זהו גם מה שאומר מדרש רבה (ל"ד י):

הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) "אמר נבל בלבו", (בראשית כז) "ויאמר עשו בלבו", (מלכים א יב) "ויאמר ירבעם בלבו", (אסתר ו) "ויאמר המן בלבו", אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א) "וחנה היא מדברת על לבה", (שם /שמואל א'/ כז) "ויאמר דוד אל לבו", (דניאל א) "וישם דניאל על לבו"...

גם כאן רואים שהיצר הרע מתפקד כמלך ששולט באדם. הרשע נותן לו לשלוט, והצדיק שולט עליו. לא כתוב כאן שכמו שהיצר הרע שולט ברשע, כך היצר הטוב שולט על הצדיק.

כדאי לשים לב שלמעשה גם לא מדובר כאן על יצר הרע. הנושא הוא ה'לב'. הלב כולל את שני היצרים, הטוב והרע, גם יחד. המצב הרע הוא כשהאדם נשלט על ידם, כלומר במצב של חוסר שליטה. והמצב הטוב הוא כשהאדם שולט עליהם.

כך עולה גם מהמדרש רבה (בראשית ל"ד י'), שם מובאים אותם הדברים בנוסח קצת אחר:

שאל אנטונינוס את רבינו: א"ל מאימתי יצר הרע נתון באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו שאילו היה נתון בו עד שהוא במעי אמו, היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו.

יש לשים לב לכך שחז"ל כאן משתמשים גם לגבי היצר הרע בביטוי 'ניתן'. בנוסף לכך, כאן רבי חוזר בו מכוח פסוק אחר: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', ולא מכוח הפסוק: 'לפתח חטאת רובץ', כמו שראינו בגמרא.

אם כן, אנו רואים שיש ביצה"ר שני דברים: הוא 'ניתן' בנו והוא גם 'שולט' בנו. העובדה שהוא ניתן בנו מתוארת בפסוק: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". והעובדה שהוא שולט באדם, מתוארת בפסוק: "לפתח חטאת רובץ".

כפי שראינו קודם, העובדה שהוא שולט בנו היא רעה, ומהווה 'חטאת'. העובדה שהוא נתון בנו, היא רק עובדה, ואינה דווקא חטא. ובאמת כך רואים גם בפסוקים שהובאו בשני המקורות הללו.

הפסוק שמובא בגמרא הוא מתוך מה שאומר ה' לקין לאחר חטאו (בראשית ד', ז'):

"ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך; הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".

לעומת זאת, הפסוק שמובא במדרש נאמר לאחר המבול (בראשית ח', כ"א):

"וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".

הפסוק הראשון מדבר על חטא, ושורשו הוא חוסר שליטה של האדם במעשיו ("אתה תמשול בו"). הפסוק השני עוסק במציאות של יצר רע באדם, ונאמר דווקא כסיבה למחילה ולהקלה בעונש. העובדה שהוא 'נתון' בנו היא סיבה לקולא, והעובדה שהוא 'שולט' בנו היא סיבה לחומרא.

המסקנה המתבקשת היא שהמלחמה העיקרית בין טוב לרע באדם אינה בין טוב לרוע, אלא בין שליטה לחוסר שליטה.

אם נסכם את מה שהעלינו עד כאן:

1. מציאות היצר הרע אינה רעה מצד עצמה. הוא פשוט נמצא בנו, בדיוק כמו היצר הטוב. שניהם יחד מהווים את "הלב".
2. הרוע הוא כאשר יש שליטה של הלב (=שני היצרים) בנו.
3. הטוב הוא מצב שבו יש שליטה שלנו על הלב.

מכאן נוכל להסביר את השאלות שעלו קודם: שני היצרים מצויים בנו ('ניתנים') גם עד גיל שלוש עשרה. אולם בגיל כזה אנחנו עדיין במצב של נשלטים. אין לנו עדיין בחירה מלאה. חז"ל אומרים לנו שהעובדה שילד עושה מעשים טובים עד גיל שלוש עשרה, שהיא ודאי עובדה נכונה, נובעת משליטה של היצר (הטוב) עליו ולא משליטה שלו ביצריו. בגיל כזה אנחנו ברשות ליבנו. לכן מהיציאה מהרחם מצבנו הוא מצב של רוע (אנחנו נשלטים). אולם רק בגיל שלוש עשרה האדם מתחיל לפעול מתוך בחירה מלאה, ואז לבו יכול להיות ברשותו. זה מה שנכנס בו בגיל שלוש עשרה: הבחירה (=יכולת השליטה בלב).

 

הסימטריה בתיאור המאבק בין יעקב לעשיו בפרשתנו

כעת נוכל לגשת לפרשתנו. הדבר הבולט ביותר בתיאור של יעקב ועשיו בפרשתנו, וגם אחריה, הוא המאבק המתמיד, והניגוד שקיים ביניהם. למעשה עד יעקב ועשיו לא מצאנו תיאור כל כך חד של מאבק בין טוב לרע. גם אחר כך, המאבק הזה נערך בעיקר בין עם ישראל, שהם צאצאי יעקב, לבין עמלק ואדום, שהם צאצאי עשיו.

חז"ל מבחינים שישראל ועמלק שניהם קרויים 'ראשית': "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (ירמיה). ולעומתו, "ראשית גויים עמלק" (במדבר כ"ד, כ'). שניהם מהווים ראשיות, או שורשים, לשני הצדדים הנאבקים, ולכן מהם גם מתחיל המאבק בין טוב ורע בעולם.

כעת יהיה מעניין לשים לב שבתורה עצמה לא רואים בבירור שעשיו היה רשע ושיעקב היה צדיק. הם בעלי אופי שונה (איש תם יושב אוהלים לעומת איש ציד בשדה), אולם במקרא עצמו אין הבחנה ערכית ברורה ביניהם. חז"ל, לעומת זאת, מתייחסים לעשיו כשורש הרשע וליעקב כשורש הטוב.

טענתנו היא שבאמת ישנם שני סוגים שונים של יחסים בין יעקב ועשיו: מחד, הם מאד דומים זה לזה. הם נולדו עם אפשרויות זהות וכישרונות זהים. כל אחד יכול היה להיות הטוב, וגם לנצח את זולתו. אבל, כפי שמתברר בהמשך הדרך, במקביל לכך הם גם שונים והפוכים במהות שהם בוחרים (לא בעובדה שניתנה בתוכם אלא בשליטה שהם בחרו בה), ולכן הם מהווים ניגוד הכרחי זה לזה. ננסה עכשיו להראות זאת בפסוקים ובחז"ל.

הניגוד והמאבק בין יעקב ועשיו בולט מאד. כבר בבטן אמם הם מתרוצצים, זה לכיוון בתי מדרש וזה לכיוון בתי עבודה זרה. המאבק ביניהם ממשיך במכירת הבכורה, בנטילת הברכות, ובסוף הדרך (בפרשת וישלח) הם נפרדים ולא מתראים יותר (עד שיבוא הזמן שבו יתקיים "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו"). גם בהמשך ההיסטוריה נפגשים הצאצאים שלהם, כמה פעמים, ונלחמים ביניהם. עמלק – שהוא מזרע עשיו, וישראל – שהם זרעו של יעקב.

ניתן לראות שהתופעה הזאת נקבעת עוד לפני לידתם. כבר בדברי הקב"ה לרבקה בתחילת הפרשה, נאמר:

"ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר."

ואומר על כך רש"י:

"ממעיך יפרדו" – מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו.

וכן ברש"י על ההמשך של אותו פסוק:

"מלאום יאמץ" – לא ישוו בגדולה. כשזה קם זה נופל. וכן הוא אומר "אמלאה החרבה" (יחזקאל כ"ו). לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.

התיאור עד כאן הוא סימטרי, ואין בו שיפוטיות. מה ש/נקבע כאן הוא רק ניגוד מובנה בין שניהם. כך אנו מוצאים גם בגמרא מגילה ו' ע"א, שדורשת את הפסוק "ולאום מלאום יאמץ":

קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן, שנאמר "אמלאה החרבה". אם מליאה זו חרבה זו ואם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: "ולאום מלאום יאמץ".

אולם על אף הניגוד הברור שמציינים חכמים בין ירושלים וקסרי, הגמרא אינה מציינת מי מהן תיגבר ומי תיחרב. גם לא ברור מי כאן הטוב ומי הרע. הכל נראה פתוח, פרט לעובדה שיש עימות הכרחי. כלומר הניגוד שאותו ראינו קודם, לא סותר את העובדה שיש ביניהם שוויון הזדמנויות. יש ניגוד, אבל לא ברור לטובת מי, ומי מביניהם ינצח.

ישנה חריגה אחת, בהמשך הפסוק, שם ישנה הקביעה מיהו הצד המנצח: "ורב יעבד צעיר". כאן דווקא נראה שהקב"ה קובע מראש את עליונותו של יעקב. אבל במבט נוסף ניתן לראות שזה לא נכון. ראיה ברורה לכך ניתן לראות בעובדה שבגמרא שהבאנו קודם מופיע המצב שירושלים חרבה ורומי ישבה כאפשרות קיימת. אנחנו אמורים להאמין לזה. אם באמת נקבע מראש שהרב עובד את הצעיר, אז מצב כזה לא יכול להתרחש. אם כך, נראה בבירור שחז"ל הבינו שגם בהמשך הפסוק עדיין לא ברור מי הולך לאיזה צד. מי ינצח ומי יפסיד. מי עליון ומי תחתון. מי טוב ומי רע.

בעצם ניתן לומר שהשאלה היא מי כאן ה"רב" ומי ה"צעיר". עשיו הוא הגדול בגיל, אבל הבכורה נקנתה על ידי יעקב (ועוד לכאורה ברמאות). אם כך, ניתן לשאול האם "רב" הוא הגדול בגיל, או שזהו הבכור? זה לא לגמרי ברור. לכן חז"ל בסוגיית מגילה שהבאנו באמת אומרים שישנו שוויון בין עשיו ליעקב, והפסוק לא קובע מי עליון ומי תחתון. שניהם יכולים לנצח וגם להפסיד.

ניתן להביא לכך ראיה מדברי הרמב"ם. הפסוק אומר (בראשית כ"ח, א'):

ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצו אותו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען וגו' והיית לקהל עמים ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך וגו'.

הרמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ז למד מהפסוק הזה את ההלכה שבני עשיו פטורים מן המילה:

המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: "אתה וזרעך אחריך לדורותם". יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע". ויצא עשיו, שהרי יצחק אמר ליעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך", מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ודרכו הישרה, והם המחוייבים במילה.

אם כך, הרמב"ם לומד מהפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע" שישמעאל לא חייב במילה. ומהפסוק מפרשתנו שבו מברך יצחק את יעקב הוא לומד את הפטור של עשיו ממילה.

הרב מבריסק על פרשתנו מביא שאביו הגר"ח הקשה על הרמב"ם מהגמרא נדרים ל"א ע"א (ובסנהדרין נ"ט ע"ב). הגמרא שם לומדת את הפטור של עשיו מדרשה שהיא עושה לפסוק הראשון: "ביצחק" – ולא כל יצחק. אם כך, למה הרמב"ם מביא פסוק אחר מזה של הגמרא?

הגר"ח מתרץ ומסביר שהרמב"ם סובר שצריך את שני הפסוקים: אם היה רק הפסוק של 'ביצחק', אז היינו יודעים שרק אחד מבניו של יצחק חייב במילה, והשני פטור. אולם לא היינו יודעים מי מהם חייב ומי פטור. ולכן צריך גם את הפסוק שבו אומר יצחק ליעקב שהוא יהיה הממשיך של זרע אברהם שמתחייבים במצוות המילה. הגר"ח מוסיף שגם הפסוק השני לבדו לא מספיק, שכן ממנו היינו יכולים להבין שכל בני יצחק חייבים במצווה זו.

עולה מכאן שמעצם הגזירה של הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ולא כל יצחק, מונחת אמירה שרק אחד מבניו יהיה נחשב כזרעו של אברהם. אולם לא קבוע מי מהשניים יהיה האחד הזה. רק מעת שיצחק מברך את יעקב, רק אז נקבע שיעקב הוא הממשיך, וממילא עשיו הוא מי שיוצא החוצה מהמעגל. זה בדיוק מה שראינו למעלה.

יעקב ועשיו מלידתם הם בעלי מעמד שווה  לגמרי, אבל יש קביעה מראש שרק אחד מהם יהיה הממשיך של אברהם. המאבק הוא על מי יהיה האחד הזה. רק במהלך החיים שלהם מתברר מי מהם בחר בכל צד, רק אז מתברר שיעקב הוא הממשיך של אברהם ועשיו נדחה החוצה.

הגרי"ז שם מוסיף לבאר לפי זה את הפסוק ביהושע:

"ואקח את אביכם את אברהם וגו', ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו".

כלומר שיצחק קיבל את שניהם, לא כמו אברהם שקיבל רק את יצחק ולא את ישמעאל.

כך גם אומר הנביא מלאכי (שהיא הפטרת תולדות):

"הלוא אח עשיו ליעקב נאום ה'. ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי וגו' ".

גם מכאן רואים שהמצב הראשוני הוא ששניהם אחים. הם שווים. לאחר זמן, מתוך מעשיהם מתברר שאחד בוחר ברע והשני בטוב.

בניסוח אחר, חז"ל אומרים (קידושין יח ע"א) שעשיו הוא ישראל מומר. הוא נולד ישראל, והמיר את דתו במעשיו ובבחירתו. עשיו הוא בעצם היהודי היחיד שיכול היה להצליח להפוך לגוי, כלומר להיות מומר אמיתי. לכל אחד אחר זה בלתי אפשרי, המומר נותר יהודי.

 

ההסבר לסימטריה ולמאבק הכפוי

למה באמת הקב"ה יוצר מצב כל כך משונה, שיהיו בין עשיו ויעקב שני יחסים כל כך סותרים זה לזה? מדוע הוא כופה עליהם מאבק? כדי להבין את זה, נביא דוגמא אחרת, מאוחרת יותר, בהמשך המאבק בין עמלק לישראל: המאבק בין המן ומרדכי בפורים.

ר' יצחק הוטנר (בספר פחד יצחק על פורים) שואל למה צריך להשתכר בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי? הרי עבודת היום אמורה היתה להיות דווקא להבחין בין המן, שהוא עמלק, לבין מרדכי, שהוא ישראל? הוא מסביר שתופעה דומה קיימת בשני השעירים ביום הכיפורים. אחד הולך לעזאזל, והשני הולך לפני ולפנים, לקודש הקודשים בבית המקדש. ובכל זאת, המשנה אומרת שעליהם להיות זהים בקומה במשקל ובדמים. עלינו להשוות אותם ככל יכולתנו.

ההסבר לשתי השאלות הללו הוא אחד. כדי להבחין היטב בין שני דברים יש להשוות אותם עד כמה שנוכל. בלשונו של ר' יצחק הוטנר: "כעומק ההשוואה כן עומק ההבדלה". כדי לחדד את ההבדל החשוב באמת יש לטשטש את כל שאר ההבדלים. זוהי בדיוק התופעה שאנחנו רואים בפרשתנו. מצד אחד, הקב"ה משווה אותם זה לזה בכל דבר. ומצד שני, הוא תובע מאיתנו להבחין ולנגד ביניהם. אלו לא שתי דרישות סותרות, אלא דרישות שאחת משלימה את השנייה. גם שני סוגי היחס בין עשיו ויעקב לא סותרים אחד את השני, אלא משלימים זה את זה.

לכן כל  אחד מהם צריך לפעול לחוד. הרי אם הוא  עולה השני יורד, ולהיפך. אם כן, הוא אינו יכול לשתף פעולה עם אחיו, אלא לכל היותר להתרחק. זה באמת מה שעושה יעקב בפגישתם האחרונה בפרשת ויצא: "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (בראשית ל"ג, י"ד), ואמרו חז"ל (בבראשית רבה כאן) שזה יהיה רק לעתיד לבוא, כשיתקיים בנו "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א'). הוא מתרחק מעשיו, ולא פוגש אותו יותר.

גם לאורך ההיסטוריה רואים שלמרות שיש מצווה להילחם בעמלק, בדרך כלל אנחנו לא באמת נלחמים איתם. אנחנו משאירים לקב"ה את המלאכה. זה מה שאומר הפסוק במפורש: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". זו מלחמה שלו ולא שלנו. נביא שתי דוגמאות:

1. כשיעקב מתכונן לדורון, לתפילה ולמלחמה עם עשיו, בסופו של דבר עשיו בא ונושק אותו, ובסוף הם נפרדים והולכים כל אחד לדרכו. לא התרחשה שום מלחמה.

2. גם כשכבר מתנהלת מלחמה, מייד לאחר יציאת מצרים, הכל תלוי בקב"ה: "והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל...". כשאנחנו חוזרים לדרך נכונה, לאמונה בקב"ה, אז המלחמה מוכרעת ממילא.

הסיבה לכך היא אותו חוק שהקב"ה קבע בבריאה: יש ניגוד הכרחי וטבעי בין יעקב לבין עשיו, או עמלק. אנחנו לא צריכים להילחם בעמלק, אלא רק להשתדל להיות "רב". ממילא עשיו, או עמלק, הופכים להיות "צעיר". זאת לא מלחמה ישירה, אלא פשוט מילוי התפקיד שלנו. התוצאה מושגת ממילא.

את חוק הטבע הזה מתארים חז"ל במימרא הידועה (ראה רש"י בראשית ל"ג, ד'):

הלכה: בידוע שעשיו שונא ליעקב.

זה כנראה פירוש הפסוק "מלחמה לה' בעמלק". הצורה שהקב"ה נלחם את המלחמה שלו בעמלק היא בקביעת החוק שכשישראל עושים את מה שמוטל עליהם, אז עמלק נעלם מעצמו. יש כאן כמו חוק טבע, שטבוע בבריאה: אם ישראל למעלה עשיו למטה, ולהיפך. חוק הטבע הזה לא תלוי בבחירה. הבחירה קובעת רק מי יהיה בצד הטוב, וממילא מי ינצח. אבל העובדה שיש מאבק וכל אחד הוא הפוך לשני, היא כפויה עלינו.

 

המצב לעתיד לבוא: 'שתיהן ישבו'

דווקא על רקע המאבק המתמיד הזה צריך לשים לב לעובדה מעניינת ומוזרה מאד. הגמרא במגילה שהבאנו קודם, שמתארת את המאבק בין קיסרי וירושלים, מביאה אך ורק שלושה מצבים, והיא משמיטה את האפשרות הרביעית. הגמרא בכלל לא מתייחסת למצב שירושלים וקיסרי שתיהן ישבו.

מסתבר שמצב כזה הוא שונה. אי אפשר להאמין לו, אך גם לא לדחות את קיומו. בעצם, המצב הזה הוא אפשרי תיאורטית, אך לא מעשית. לעתיד לבוא כנראה שזה יהיה המצב.

יש עוד רמז בחז"ל למצב כזה. רש"י בפרשתנו, באותו פסוק עצמו, מביא דרשת חז"ל (ע"ז י"א):

"שני גיים בבטנך" ("גויים" כתוב בלא וא"ו) – גיים כתיב, כמו (המו) גאים. אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

אנטונינוס הוא צאצאו של עשיו (רומי היא אדום), ורבי צאצאו של יעקב. אולם שני אלו דווקא היו בקשרים טובים מאד, ושניהם היו צדיקים (בירושלמי מסכת מגילה יש מחלוקת האם אנטונינוס התגייר). זה מתאר דווקא מצב שבו רומי וירושלים, או עשיו ויעקב, שניהם באותו מעמד.

למעשה, זהו מצב שירושלים וקסרי שתיהן 'ישבו'. ובאמת ראינו למעלה, שעל אף המאבק המתמיד והניגוד הקבוע בין יעקב ועשיו, מצב כזה לא נשלל בדברי  הקב"ה. הוא אפשרי תיאורטית. שני אנשים פרטיים עשו את זה, אבל הוא לא מופיע בגמרא בתור אחת מן האפשרויות בפועל, כי הוא לא שייך לעולם שלנו היום. כאשר אומרים לך 'קסרי וירושלים – שתיהן ישבו', תאמין. אבל תדע שהגיע המשיח. בלי שהגיע המשיח, אל תאמין. הרי יש חוק טבע, הלכה: בידוע שעשיו שונא ליעקב.

משמעות הדבר היא שכאשר הרע גובר על הטוב, זהו ניצחון במלחמה. אולם כאשר גובר הטוב על הרע, הרע נעלם ומתמזג עם הטוב. זה אינו ניצחון בכוח אלא בליעה. אז יתברר שגם הרע בעצם היה טוב. לכן ראינו שהמלחמות עם עמלק אינן מלחמות הכרעה, אלא נשיאת עיניים כלפי מעלה. המטרה היא להכליל אותו בטוב ולא להשמיד אותו. על כך אמרו חז"ל: "יתמו חטאים ולא חוטאים". זוהי כנראה כוונת הפסוק: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". אז יתקיים: "ראשית גוים עמלק, ואחריתו עדי אובד". לעתיד לבוא, כשהטוב יושלם, הרע יאבד מעצמו. הוא יתמזג עם הטוב, וייבלע בו.

ומה עם חוק הטבע: "עשיו שונא ליעקב"? כשיגור זאב עם כבש, אז אמנם עולם כמנהגו נוהג, אבל חוק הטבע שלפיו הטוב תמיד נלחם ברע יתבטל. אז הם מתמזגים, ואז אם תשמע: קיסרי וירושלים ישבו שתיהן – תאמן.

 

הערה על עשיו

עשיו מנסה לאורך ההיסטוריה להחזיר את המצב לקדמותו. ישנם כמה מקורות שמהם עולה שעשיו לא מחפש בכורה, אלא שוויון. למשל, הגמרא בסוטה י"ג ע"א מתארת את קבורת יעקב במערת המכפלה, לשם מגיע עשיו ומערער על קבורת יעקב שם, וטוען שזוהי זכותו. במהלך הדיון שם טוען עשיו שיעקב קבר שם את לאה ובזה איבד את חלקו, ולעשיו מגיע חלק אחד כנגדו. הבנים טוענים כנגדו שהוא מכר ליעקב בכורה, ואז טוען עשיו:

נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני.

עשיו טוען שמכר רק את חלק הבכורה, אולם כוונתו היא שכעת שניהם פשוטים. כלומר הוא מכר ליעקב את הבכורה שלו אולם הוא לא הסכים שיעקב יהפוך להיות בכור בעצמו.

וכן מצאנו בפרקי דר' אליעזר פרק ל"ח:

אמר עשיו ליעקב: נחלק כל אשר הניח אבא לשני חלקים, ואני בורר שאני בכור.

כלומר עשיו טוען ששניהם במצב שווה, וכעת זכותו לבחור שכן במציאות הוא הגדול (כפי שראינו למעלה, הפסוק עצמו קורא לו "רב", כשאומר: "ורב יעבוד צעיר").

אם כן, עשיו שואף להחזיר את המצב הראשוני, שבו הוא ויעקב שווים. הוא אינו טוען שהבכורה מגיעה לו בחזרה. ועיין בספר 'בית הלוי' על פרשתנו ד"ה 'בפרקי דר' אליעזר'.

 

בחזרה לשאלות למעלה על טוב ורע

למעשה, אפשר לראות ביעקב ועשיו דוגמאות למאבק בין יצר טוב ורע. הבחירה היא חופשית, האם לשלוט על הלב, או שהוא ישלוט בנו. רק כאשר יעקב ועשיו מתבגרים הם בוחרים, ורק אז מתברר מיהו רע ומיהו טוב.

התורה אומרת (בראשית כ"ה, כ"ז):

ויגדלו הנערים. ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה. ויעקב איש תם יושב אהלים.

ואומר על כך רש"י:

כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה.

אם כך, מה שאנחנו רואים אצל יעקב ועשיו, זה בדיוק מה שראינו למעלה לגבי היצר הטוב והיצר הרע. בגיל שלוש עשרה האדם נעשה בוחר. רק אז הוא מוגדר טוב או רע, ורק אז יש לו דרך. כמו שיעקב נחשב זרע אברהם רק מכוח מעשיו כאשר הוא גדל ומגיע לגיל מצוות, כך הקב"ה נותן לכל אחד מאיתנו בגיל שלוש עשרה את הכוח להתגבר ולשלוט בלב, או ביצרים, ורק אז אנחנו יכולים להיות עם דרך וכיוון משלנו.

הבחירה הזאת צריכה להיעשות על ידינו. מי שניחן באופי טוב מולד אין לכך ערך. מלידה הכל פתוח. אדם טוב זה אדם שהכריע ובחר בטוב ושולט ביצריו. כמו בין עשיו ויעקב כך גם בין שני היצרים שלנו.