ויצא יצחק לשוח בשדה

ויצא יצחק לשוח בשדה

הרב שמעון גולן

 

אליעזר חוזר מבית בתואל עם רבקה, מיניקתה ונערותיה, ובינתיים יצחק עסוק בשלו (פרק כד פסוקים סב-סג): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. באותו מקום מתרחש המפגש הראשון בין יצחק לרבקה (פסוקים סד-סז).

מה היתה כוונת יצחק ביצאו לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה? חלק מהפרשנים מפרשים יציאה זו על דרך הפשט. כך מפרש אבן עזרא: "לשוח - ללכת בין השיחים".

גם רשב"ם מתייחס ל"שיחים" והוא מפרט את מטרת יציאתו של יצחק: " לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו. ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד."

גם חזקוני בפרושו הראשון מפרש כך, אלא שהוא מציע פרוש נוסף: "דבר אחר: לשון שיחה. לדבר לאיש הצורך לדבר עמו." היינו: יצחק הוא אדם מן היישוב, הפועל כפי שאנשים רגילים לפעול; בודקים את מצב המטעים והפועלים, וגם משוחחים לעת ערב איש עם רעהו...

בעל "הכתב והקבלה" מוסיף נופך מענין לגישה זו:

 

"ומזה הענין כאן לשוח בשדה, פירוש: לעשות עסק בטיול על השדה כדי לפנות מחשבתו מן עסק היומי או ממה שנעשה עליו לטורח ולמשא. ויבוא גם כן שימוש שיח על התנועה שתסתייע הנפש על ידי הדיבור, או שיהיה הדיבור מחמת צער פנימי, כמו: אשיחה במר נפשי, אשיחה ותתעטף רוחי, עדותיך שיחה לי, כולם עשות עסק בדיבור כדי להקל המוחש הפנימי העצום."

 

יציאתו של יצחק ל"שוח" בשדה לא נועדה לפטפוט בעלמא, אלא ל"הסיח" את דעתו מעניני היומיום. לשם כך נועד הטיול בשדה, וגם ה"שיחה"; עשות עסק בדיבור כדי להקל המוחש הפנימי העצום.

בסיום דבריו הוא מוסיף משפט: "ומזה פירשוהו רבותינו כאן לשון תפילה", היינו: מכיון שבעסקי דיבור עסקינן, אפשר לכלול בהסבר פסוקנו גם את דרשת חז"ל, המייחסת ליצחק את תיקון תפילת המנחה (בניגוד לפרשנות הפשט), כפי שמופיע במסכת ברכות דף (כו ע"ב): "יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו.

אין ספק שאין מקריות בעצם העובדה שהתפילות (הקבועות) ניתקנו על ידי האבות, ושכל אחד מהם תיקן את התפילה המתאימה לאופיו ולאישיותו. מהר"ל ב"נתיבות עולם" (נתיב העבודה פרק ג) עומד על נקודה זו.

 

"כבר בארנו כי התפילה היא אל השם יתברך שצריך האדם שהוא העלול פונה אל העילה ונתלה בו, ולכך מתפלל אל העילה... וזה שאמר ר' חנינא תפלות אבות תקנום, מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו אבות ולא הצדיקים הראשונים, כי העולם כולו נברא בשביל ישראל והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאילו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך אשר העלול צריך אל העילה ונתלה בו יתברך...

וכל אחד תיקן כפי מידתו. אברהם תיקן תפלת שחרית בהתחלת היום, כי היה אברהם התחלה באבות והיה דומה אברהם לשחרית שהוא התחלת היום והוא יתברך התחלה אל העולם. ותיקן יצחק תפילת מנחה שהוא אחר חצות היום והוא השלמת העולם ודבר זה ידוע לחכמי אמת. ויעקב שהיה אחר כך תיקן תפילת ערבית שהיא באחרונה וגם הוא כפי מידתו של יעקב. ודבר זה כנגד מה שהעולם הזה הוא ביד השם יתברך, ולכך תפילת ערבית בלילה כי הלילה מורה שהעולם הוא ביד השם יתברך, כי כמו שהאדם מפקיד נשמתו ורוחו אל השם יתברך בלילה וכדכתיב (תהלים לא): כי בידך אפקיד רוחי, כך כל העולם כולו ביד הקדוש ברוך הוא בלילה. לפיכך תפילת ערבית הוא כנגד יעקב כי יעקב הוא ביד השי"ת יותר משאר אבות כי צורת תם חקוקה בכסא הכבוד."

 

מהר"ל מתייחס לשתי נקודות: בראשונה הוא משתמש בצמד המילים עילה ועלול; הקב"ה הוא העילה – המשפיע, הנותן, והאדם (או היהודי) הוא העלול – המושפע, המקבל. האבות, בהיותם התחלה אל ישראל, הם העלול הראשון מן השם יתברך, ולכן להם ראוי לקבוע תפילות, שכן בתפילה האדם שהוא העלול פונה אל העילה ונתלה בו. הנקודה השניה היא הקשר של כל אחד מהאבות לתפילה המסוימת שאותה תיקן. אברהם שהוא התחלה תיקן תפילת שחרית שהוא התחלת היום וזו נקודה מובנת לחלוטין. קשה יותר להבין את ענין יצחק שאליבא דהמהר"ל הוא השלמת העולם, וזה מתאים לזמן תפילת מנחה שהוא אחר חצות היום. לא בכדי מציין המהר"ל שדבר זה ידוע לחכמי אמת. אור מסוים על השקפה זו שופך הרב בר שאול ("ריח מים" עמ' 66). הוא מסתמך על דברי הרמב"ם (הלכות עכו"ם פרק א הלכה ג) המתאר את התפשטות האמונה בעולם לאחר שאברהם הגיע אליה: "היה (אברהם) מודיע לכל אחד לפי דעתו... ושתל בליבם העיקר הגדול הזה... והודיע ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר... ויצחק הודיע ליעקב... וישב מלמד ומחזיק." הרב בר שאול מדייק שלכל אחד מהאבות מוצמדת פעילות שונה; אברהם "הודיע ושתל", יצחק "לימד והזהיר" ויעקב "לימד והחזיק". כך הוא מסכם את פעלו של יצחק:

 

"אברהם – שחרית האמונה בעולם... יצחק הוא הממשיך המלמד את אמונת אברהם ומזהיר לשמור עליה בטהרתה... כבר זרחה האמונה בעולם... אבל אחרי השחרית וזריחתה ואחרי ההתפשטות שהיא בבחינת צהריים, יכולה לבוא הפוגה ונסיגה בבחינת שקיעה, ונגד סכנה זו יש כמובן להזהיר ולעמוד, להזהיר וללמד."

 

אולי לזה מכוון גם מהר"ל בדברו על יצחק "המשלים". 

"כלי יקר" מציג מעלה מיוחדת בתפילת יצחק, שאינה בתפילת שאר האבות:

 

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. רז"ל למדו מכאן שיצחק תיקן תפילת מנחה שהוא לפנות ערב סמוך להערב שמש. ומכאן סמך למה שאמרו רז"ל (ברכות ו ע"ב): לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפילת המנחה. ואף על פי שאברהם ויעקב תקנו גם תפילות שחרית וערבית, מכל מקום לא מצינו שנענו מיד ותכף, אבל בתפילת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד, כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא - זו אשה (ברכות ח ע"א) ולכך הלך להתפלל תפילה זו בשדה. שאם נתן לו ה' השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמו שכתוב (בראשית כו יב): ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים, קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלקים. ומיד כאשר התפלל עליה כתיב: וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפילה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפלה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו. ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפלת המנחה, וטעמו של דבר לפי שמידת הדין מקטרג דווקא בלילה, ועל כן תפילת ערבית הסמוכה ללילה, וכן תפילת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה, אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפילה זו שום קטיגור."

 

יש אפוא מעלה מסוימת לתפילת יצחק (מנחה) על תפילות אברהם ויעקב. "שם משמואל" (פרשת ויצא שנת תרע"ח) מציג שוני אחר. יצחק הוא היחיד שעליו נאמרה לשון יציאה (ויצא יצחק), והרי מן הסתם "גם אברהם הלוא יצא מאהלו אל המקום ההוא"?

 

"ויש לומר שלשון יציאה היא ממידתו ומהבחינה שהיה עומד בה כמו שכתוב (מיכה א): הנה ה' יוצא ממקומו, ודרשו חז"ל, הובא ברמב"ן פרשת וירא (יח כ): יוצא ובא לו ממידה למידה. יוצא ממידת הרחמים ובא לו למידת הדין... שה' יתברך מלוא כל הארץ כבודו אין שייך לומר בו יציאה בפשיטות, ועל כן בהכרח דרשו ממידה למידה, אבל בבשר ודם אין הכרח לפרש כן כי יש לפרש כפשוטו יציאה גשמית ממקום למקום, מכל מקום לא לחינם כתבו הכתוב אחר שאין צורך להודיענו היציאה הגשמית שמובנת מאליה, בודאי בא הכתוב והשמיענו יציאה רוחנית ממידה למידה... וכתיב ויצא יצחק פירושו יציאה ממידה למידה, והיינו שיצחק מידתו בדין ובפחד שתיקן תפילה רחמים ותחנונים לפני המקום - יציאה היא ממידתו כי אין מרחמים בדין. ועל כן באברהם שכל מידתו חסד ורחמים, כשתיקן תפילה לא שייך בו לומר לשון יציאה, שהרי כך היא מדתו תמיד."

 

יתכן שבדברים אלו יש הסבר נוסף להיענות המיידית לתפילת יצחק דווקא. מכיון שלצורך התפילה הוא נאלץ לצאת ממידתו הטבעית (דין) למידה אחרת (רחמים) היה לו צורך ביגיעה רבה יותר ו"לפום צערא אגרא".