וַיָּרַח יְדֹוָד אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ

שם הפרשה: 
נח
מאת: 

דבר תורה לפרשת נח, ד"ר יהונתן יעקבס

בפרשתנו מצוי פסוק תמוה:  וַיָּרַח יְדֹוָד אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (ח כא). השאלה הנשאלת היא כיצד ניתן להבין את הנימוק של ה'? לכאורה צריך להיות הפוך, מכיוון שיצר לב האדם רע, יש צורך להוסיף קללה - ולא להפסיקה!

הפרשנים הקלאסיים לא התייחסו לעניין זה. פרשנים מודרניים הציעו לקרוא 'אם כי יצר לב האדם' דהיינו למרות שיצר לב האדם רע, לא אוסיף להכות. כמובן שפירוש זה איננו כתוב בפסוק.

על מנת להבין את העניין יש לחזור ולסקור את תולדות האדם מתחילת הבריאה.

כזכור, האדם נוצר "עפר מן האדמה" (ב, ז).

לאחר חטא אדם הראשון קולל לא רק האדם, אלא גם האדמה: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה" (ג, יז-יח). דהיינו האדמה מאבדת מכוחה, במקום להצמיח עצים היא מסוגלת להצמיח לאדם רק קוץ ודרדר. הקשר בין האדם לאדמה מודגש גם בפסוק הבא "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (ג, יט).

לאחר חטאו של קין שוב מקוללת האדמה: "ועתה ארור אתה מן האדמה… כי תעבד את האדמה לא תסף תן כחה לך" (ד, יא-יב). אפילו קוץ ודרדר כבר אינם גדלים. גם בפרשה זו מודגש הקשר בין האדם לאדמה "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (ד, י).

עונש האדמה נזכר שוב בדברי למך על בנו "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' " (ה, כט). כנראה שהאדמה איננה נותנת שום יבול בעקבות קללות ה'.

יש לברר את השאלה - מדוע נענשת האדמה כאשר האדם חוטא?

נראה להסביר שהאדמה היא כמו 'אמא' של האדם, ממנה נוצר הפן הגופני שלו, ובו נפח ה' נשמת חיים (ב, ז). כשהאדם חוטא, מתגבר הצד הגופני של האדם על הצד הרוחני שלו. ה'אמא' האחראית לצד הגופני נענשת בצורה סמלית.

האדם איננו לומד לקח, וחוטא שוב ואז ההחלטה היא השמדה מוחלטת "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" (ו, ז).

העונש על האדם הוא שוב עונש גם על האדמה "והנני משחיתם את הארץ" (ו, יג).

התברר שהאדם איננו לומד לקח מהעונשים ההולכים ומתגברים. האדמה נענשה קשות, והוא המשיך לחטוא. אם כן צריך לשנות את דרך התגובה האלוקית.

ולכן לאחר המבול אומר ה' "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". כיוון שהאדם איננו לומד לקח וממשיך לחטוא, אי אפשר לקלל עוד את האדמה. האדם ישא מעתה בחטאו לבדו ללא זיקה לאדמה.

המבול גרם בעצם לניתוק בין האדם ובין האדמה. האדם 'החדש' לא נוצר מהאדמה, ולכן מעתה אין קשר בין חטא האדם ובין עונש האדמה. ואכן על נח ייאמר 'איש האדמה', הוא חוזר לעבוד את האדמה ולקבל ממנה תוצרת, אך כשהוא מקלל הקללה איננה קשורה עוד לאדמה. כמו כן מודגש 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' (ט, ו) - העונש רק על האדם ולא על האדמה. גם חטאו של נח ושל בנו חם גורר אחריו קללת החוטא בלבד, ללא קללת אדמה.

מדברינו יוצא שעד המבול נהג ה' במידת הדין. עתה, לאחר המבול, יעבור ה' לנהוג במידת הרחמים, המכירה בחטאיו של האדם ובכל אופן נותנת אפשרות להמשכיות ללא השמדה.