הראייה הכפולה ממעמקי מערת המכפלה

שם הפרשה: 
חיי שרה
מאת: 

הראייה הכפולה

ממעמקי  מערת המכפלה

 

שתי זוויות ראיה הן:  ראיה חזונית וראיה מעשית. הן  מיוצגות ע"י שני אישים: אברהם ועפרון. עפרון ראה את המערה בעיניו החושניות: המערה היא סתם לוע פעור באדמה. מקום חשוך שתוכו לא נראה לאדם מבחוץ. לאברהם עיניים אחרות. הוא צופה למרחקים אל העבר הרחוק ואל העתיד הרחוק יותר. כל מה שעתיד להתרחש בארץ ישראל ייסוב סביב מערה זו. אברהם רואה דברים שעפרון אינו מסוגל לראות.

על שתי זוויות ראיה אלו רומזת התורה  כבר בעקדת יצחק (לדעת רבותינו יש גם קשר סיבתי בין העקדה למותה של שרה). "וירא את המקום מרחוק ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור". אברהם נושא את עיניו, כלומר  מרים אותן מעל חוג הראיה המצומצם והשטחי ורואה את המקום מרחוק. הוא רואה בעיני רוחו מה שנעריו אינם מסוגלים לראות בעיניהם החושניות.  .

יצחק מאבד את מאור עיניו החושניות בעקדה ורואה את העולם רק במישור הרוחני. אפילו את עשו  הוא אינו רואה בדמותו הריאלית אלא בדמותו האידיאלית. עשו בעצם הינו אדם שנברא בצלם. אלא שלרוב הוא פושט את בגדי החמודות של דם הראשון שנברא בצלם ועוטה מעיל ציד ופושט  את טלפיו השעירות השורטות והדורסות.

בעצם כל  אדם הוא יצור כפול. מצד אחד "מותר האדם מן הבהמה אין" ומאידך גם "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך".  שני שעירים מתרוצצים בו שעיר אחד לה' ושעיר אחר לעזאזל.

השניות חוצה כל אדם. אולם שאלת המפתח היא  מה עיקר ומה טפל וכיצד מתיכים את שני חלקי האישיות לאישיות הרמונית   אחת שבה יש סולם ערכים ברור? כאן נעוץ ההבדל בין אברהם ובניו  לבין הנערים עם החמור.  בכפילות זו נעוץ סוד מערת  המכפלה.

השם משמואל (תרע"ח) מקשה: איך היה מותר לאברהם לחמוד את  המערה, הרי עבר  בל"א תחמוד"!

תשובתו היא שאברהם לא חמד את מה שהיה באמת שייך לעפרון. עפרון היה בעלים על החלק החומרי  של המערה בלבד  הצד הרוחני שבה לא עניין אותו. מבחינתו של עפרון צד זה של המערה לא היה שייך לו, אלא יכול היה להיות שייך לאברהם, שהיה איש רוח, והצד הרוחני הוא שעניין אותו. ולכן מבחינתו הוא לא עבר על לא תחמוד.

מוטיב המערה מצא את דרכו הנפתלת מהתורה לתרבות העולמית והתגלגל כמשל מפורסם בספר המדינה לאפלטון. אפלטון ממשיל את ההכרה האנושית הרגילה לאדם היושב במערה חשוכה כשגבו לפתח ועל קיר המערה נראים רק צללים. מי שזוכה ויוצא מהמערה  רואה את הדמויות בחוץ במקורן ולא רק את צלליהן. לדעתו, מה שאנו רואים בעולנו המוחשי   הוא רק צילן של האידיאות שאותן אפשר להשיג רק בחשיבה מופשטת, המשוחררת ממסגר המערה. אנשים פשוטים רואים סוסים, הפילוסוף רואה את הסוסיות. הראיה השטחית  רואה אבנים, יעקב רואה בעיני רוחו את האבן, כמושג מופשט (לכן האבנים הבודדות הופכות למראשותיו של יעקב לאבן אחת - המהר"ל(

המערה של אפלטון דומה לכאורה  למערת המכפלה בהציגה  את הכפילות בחיים: המציאות הריאלית היא רק בבואה של המציאות האידיאלית. אולם יש הבדל מהותי בין שתי המערות. אפלטון ראה את המציאות הקודרת בה כולנו שבויים בתוך המערה ורק יחידים יוצאים ממנה, החוצה. התורה רואה את המציאות שבה אנו חיים כמציאות מוארת. כולנו בעצם  מחוץ למערה, עלינו רק לשאת עיניים ולראות את המציאות האידיאלית כמות שהיא. אצל אפלטון יש שניות (דואליזם) בין הרוח לבין החומר. שני מקבילים נפרדים שאינם נפגשים אצלנו שוררת הרמוניה ביניהם. אומנם הרוח שונה מהחומר אולם לא מעומתת אתו, אלא מעלה אותו ומאצילה עליו.    אברהם רכש לא רק את המערה אלא גם את השדה המקיף אותה, שדה של חריש וקציר, ריח השדה אשר ברכו א-להים. אצל אפלטון רק פילוסוף מסוגל לצאת מהמערה ולראות בעיני רוחו את עולם האידיאות. אצלנו יש קדושה לא רק בהכרה המופשטת,  אלא בעיקר  בחיי המעשה. המסר של מערת המכפלה עבורנו  הוא מוסרי.  כדי לחוות את עולם הרוח האדם לא חייב להיות פילוסוף גדול,  עליו להיות אדם ערכי  ומוסרי, אדם המאמין בעוצמתה של הרוח ולחיות הלכה למעשה את חיי רוח כשהם מתיישמים בחיי ממעשה עפ"י הדרכתה של התורה.  הוא לא צריך  לצאת החוצה ממסגרת החיים בה הוא חי הוא יכול לחיות בו זמנית בשני העולמות. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.