המחלוקת על המנהיגות

בס"ד

המחלוקת על המנהיגות

קורח מקהיל על משה ואהרון וטוען כנגדם: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם ומדוע תתנשאו על קהל השם". בהמשך אומרים דתן ואבירם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו ברעב כי תשתרר עלינו גם השתרר." אנחנו שומעים פה טענה על התנשאות והשתררות של משה ואהרון, וכחלק מן הטענה או כטענה נוספת אליה אומר קורח כי כל העדה קדושים.

ברצוני לבחון בתחילה את טענת השררה כעומדת כשלעצמה ואחר כך לבחון את העמדה שאומרת כולם קדושים. הטענה על ההשתררות של משה מופרכת כזכור על ידי התורה האומרת  שהאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.  אבל גם בלי עדות זאת קשה לחשוב על משה כמשתרר, אחרי שאנחנו קוראים על הסירוב החוזר ונשנה שלו ללכת ולהיות מנהיג. גם כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע אומר למשה לכלוא אותם, אומר משה: "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם השם נביאים כי יתן השם את רוחו עליהם." אנחנו רואים איך משה מוותר בפשטות גמורה על כל הכוח שלו לכאורה, על היותו הנביא השלוח, ומייחל שכולם יהיו נביאים ולא יהיה בכלל צורך בשליחותו.

קשה אם כן, להשתחרר מן הרושם שקורח רואה מהרהורי ליבו והוא מפרש את התנהגות משה ומודד אותה לפי מידותיו. חז"ל אומרים שהמשרה אכן הייתה חשובה לו:

"ויקח קרח" על ידי מה נחלק? על ידי אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו [שנאמר] ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל. אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא [שנאמר]  ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. עמרם הבכור זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות מי ראוי ליטול את השניה לא השני שנאמר (שמות ו) ובני קהת עמרם ויצהר, אני בנו של יצהר ,הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות והוא עשה בנו של עוזיאל. קטן של אחי אבא יהי גדול עלי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו. לכך ויקח קרח".  במדבר רבה.

הרצון לשררה הוא הרצון לכבוד ולכוח. ולכן השררה הינה דבר מאוד מסוכן. כי הכוח עלול להשחית את האדם. הכוח משכר אותו. הרוע בעולם נובע מכך שהכוח נופל לידיהם של אלה שאין להם את הערכים ואילו התיקון של העולם יהיה כאשר הכוח יהיה כלי הביצוע של הערכים העליונים.

במסורת שלנו, המלך האולטימטיבי הוא דויד. בעלי הסוד קושרים אותו לספירת מלכות "דלית לה מגרמא כלום", כלומר, זוהי העמדה התופסת את כוח המלכות כמקבל את הערכים שמעליו. כוח השלטון אמור להוציא אל הפועל את הערכים. ואילו השחיתות היא בהשתלטות הכוח כשלעצמו.  הרמב"ם מתאר לנו את המנהיג השלם:

 "וצריך למנהיג המדינה, כשיהיה נביא, שיתדמה באלו התארים,  [הכוונה היא שיתדמה להשם ויעשה חסד משפט וצדקה] ויבואו מאתו אלו הפעולות כשיעור וכפי הדין, לא לרדיפת ההפעלות לבד, ולא ישלח רסן הכעס, ולא יחזק מדות ההפעלויות בו (כי כל הפעלות - רע), אבל ישמר מהם כפי כח האדם. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים 'רחום וחנון', ולא לענין הרחמנות והחמלה לבד, אלא כפי מה שיהיה ראוי. ויהיה בקצת הפעמים ולקצת האנשים 'נוטר ונוקם ובעל חמה', כפי התחיבם, לא לענין הכעס לבד; עד שיצוה בשרפת איש, והוא בלתי כועס ולא קוצף עליו ולא מואס בו, אבל כפי מה שיראהו מהתחיבו ויביט מה שתביא הפעולה הזאת מן התועלת העצומה בעם רב:"     ספר מורה נבוכים, חלק א, פרק נד.

המנהיג השלם לפי הרמב"ם הינו חף מכל תגובתיות. הוא אינו פועל מתוך שיקולי אגו. אין לו נגיעות אישיות כלל. הוא פועל על מנת להביא תועלת מרובה למירב האנשים. הוא פועל "לשמה". יש בפעילות שלו נקיות גמורה. מובן עתה מדוע נענש משה במי מריבה. לפי הרמב"ם, חטאו של משה היה על כך שמשה כעס ואילו השם לא כעס. כלומר נתערבה במנהיגותו של משה נגיעה אישית. ולדרגת משה נותן התורה, מעידה זו לא מאפשרת את המשך המנהיגות.

מעניין שגם ר' נחמן מבין באותה צורה את תפקידו של המנהיג:

"כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ"ט) הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג. וְצָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, כִּי עַל רְשָׁעִים אוֹ עַל רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים אָסוּר לְרַחֵם. וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, אֲזַי יוּכַל לְרַחֵם עַל תִּינוֹק שֶׁל אַרְבָּעָה יָמִים, לִתֵּן לוֹ מַאֲכָל הַצָּרִיךְ לְגָדוֹל וְלֹא לְקָטָן כָּזֶה, כִּי קָטָן כָּזֶה צְרִיכִין לְזוּנוֹ רַק עַל יְדֵי חָלָב דַּוְקָא. עַל - כֵּן צָרִיךְ לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, שֶׁלְּקָטָן כָּזֶה צְרִיכִין לְרַחֵם לִתֵּן לוֹ חָלָב דַיְקָא, וּלְגָדוֹל מַאֲכָל הַצָּרִיךְ לוֹ, וְכֵן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צְרִיכִין לְרַחֵם בַּמֶּה שֶׁצָּרִיךְ לוֹ:  וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק משֶׁה רַבֵּנוּ, כִּי הוּא הָיָה מַנְהִיג יִשְׂרָאֵל, וְהוּא יִהְיֶה הַמַּנְהִיג לֶעָתִיד, כִּי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" וְכוּ' (קֹהֶלֶת א). כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת עַל יִשְׂרָאֵל, וּמָסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, והִשְׁלִיךְ נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, וְלֹא הָיָה חוֹשֵׁשׁ עַל עַצְמוֹ כְּלָל. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָמַר לוֹ (שְׁמוֹת ל"ב): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל", וְהוּא לֹא הִשְׁגִּיחַ עַל זֶה כְּלָל, רַק אָמַר: "אִם תִּשָֹּא חַטָּאתָם" וְכוּ' (שָׁם), כִּי הוּא הָיָה רַחֲמָן וּמַנְהִיג אֲמִתִּי"   ליקוטי מוהר"ן, תניינא, ז.

ר' נחמן אומר שהמנהיג הוא זה שיש לו את המסירות המוחלטת לעמו. ומשום כך גם הרחמים שלו אינם תגובה רגשית על מצב מסוים אלא הם מונחים על ידי הצורך להעניק ולהעלות את המונהגים. במקום אחר מתאר ר' נחמן את המנהיג כגנן, כבעל שדה הדואג לכל עץ ועץ ולכל  צמח:

"וּמִי שֶׁרוֹצֶה לַחֲגֹר מָתְנָיו, לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לִהְיוֹת הוּא הַבַּעַל הַשָֹּדֶה, צָרִיךְ לִהְיוֹת אִישׁ אָמוּד וְתַקִּיף, וְגִבּוֹר חַיִל, וְחָכָם, וְצַדִּיק גָּדוֹל מְאֹד...וזֶה הַבַּעַל הַשָֹּדֶה, הוּא מַשְׁגִּיחַ וּמִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד לְהַשְׁקוֹת הָאִילָנוֹת וּלְגַדְּלָם, וּבִשְׁאָר תִּקּוּנֵי הַשָּדֶה. וּלְהַרְחִיק הָאִילָנוֹת זֶה מִזֶּה הַרְחָקָה הָרָאוּי, שֶׁלֹּא יַכְחִישׁ אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ. כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ לְהַרְאוֹת לִמְקֹרָב גָּדוֹל הַרְחָקָה גְּדוֹלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְחִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ:" שם, סה.

לא קשה להבין מדבריו של ר' נחמן שהמושג מנהיג אינו מתייחס רק למנהיג של העם כולו אלא לכל מנהיג של עדה, של קבוצה ובעצם לכל בעל תפקיד עם אחריות על אנשים, במסגרת הקהילה או המשפחה. המנהיג נמדד לפי המסירות שלו למונהגים וברור לפיכך שכל מחשבה על עצמו ועל השררה והכוח פוגמת בצורה מהותית בשליחות שלו. כיוון שהנהיג הראוי צריך ללכת בדרכי השם ולעשות חסד צדקה ומשפט, כפי שראינו ברמב"ם, אפשר להבין את האמירה החריפה של ר' נחמן בקטע אחר, שהמנהיג החושב על הכוח שלו נוטה לכיוון עבודה זרה:

"וְלִפְעָמִים חוֹשֵׁב אָדָם בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם, וְרוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ; וּבֶאֱמֶת זֶהוּ הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בְּרַחֲמָנוּת, וּבֶאֱמֶת הוּא רָחוֹק מֵרַחֲמָנוּת הַזֶּה: כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָאָדָם אֱמוּנָה בִּשְׁלֵמוּת שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, בְּוַדַּאי אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמְּלוּכָה וְהַהַנְהָגָה... כי הַמַּנְהִיגוּת עִקָּרָהּ בִּבְחִינַת רַחֲמִים, וְעִקַּר הָרַחֲמִים בַּהֲסָרַת עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ שֶׁמֶץ עַכּוּ"ם;"  שם, יח.

כמה רחוקה המדרגה של המנהיגות השלמה מעולמו של קורח. לצערנו היא רחוקה גם מבעלי שררה אחרים, ונראה שכולנו מייחלים למנהיגים כדוגמת משה ודויד.

אולם נראה שדמותו של קורח יותר מורכבת. בעלי כבוד ושררה המחפשים דרך לשלוט קיימים כידוע לרוב. ואילו קורח ניתן להתפרש כאדם שאכן קיימות בו המידות הנמוכות המונעות ממנו את המנהיגות, אולם עצם השאיפה שלו אינה רק שררה. הביטוי כל העדה כולם קדושים, והמדרשים המתארים את דברי הקנטור של קורח על כך שבית מלא ספרי תורה אינו צריך מזוזה וטלית שכולה תכלת אינה צריכה ציצית, יכולים להתפרש כאמירה בעלת תוכן עמוק ולא רק תוכן מתגרה. הרב קוק מפרש את קורח כמבטא עמדה עקרונית החולקת על המקום והצורך בהיררכיה. הטוענת שהמציאות היא בעלת ערך בכל הרמות שלה. אין צורך בדרגה גבוהה שתהיה הצינור המעביר את הקדושה למדרגות הנמוכות יותר. לכולם פתוחה הדרך לאלוקים. והשם פונה לכולם באותה צורה.

הרב קוק קושר את הטענה הזו לטענה של הנצרות בכך שאין צורך ח"ו, בעם ישראל. וכן למערכת שלמה של טענות כנגד הצורך בדרגות במציאות. התשובה של הרב קוק היא שאכן יש יסודות של קדושה בכל. אולם  "סגולת הקודש אינה סגולה זולה, שיכולה להינטל בכל ידיים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא, במסירת נפש קבועה, וע"י זכות נחלת קודש של אבות לבנים נושאי עולם באהבה ושומרים דרך ד' בכל עז" (אורות, עמ' לג). כלומר, עם כל חשיבותה של סגולת העדה שכולם קדושים, אין להשוות בין משה רבנו לבין האחרון בבני ישראל. קיימים לצערנו, הרבה מחסומים וקלקולים בנפש האדם כפי שתיארנו לעיל, המעכירים את נטיית הקדושה הטהורה השוכנת בקרבו. רק אדם עם מודעות פנימית, המוכן להיאבק במסירות נפש עם עצמו ועם נטיותיו כדי לשמור את דרך השם, ראוי לשאת את תואר המנהיג.