המנורה והסנה הבוער

אחד מכלי המקדש, שהפך לסמל הגלות והגאולה הוא המנורה. יופיה, גובהה, דרך העשיה המיוחדת לה, הניסים שנעשו בה, והמשמעות שניתנה לה עם השנים הפכו אותה לסמל של צמיחה והתחדשות ולסמלה של המדינה החדשה. האחים שמיר שעיצבו את הסמל והגישו אותו, בין מאות הצעות נוספות, למועצת המדינה הזמנית (י"א בשבט התש"ט)  קלעו ביודעין ובלא יודעין לרעיון נוסף שטמון במנורה.

לו היינו  נשאלים איזה כלי במקדש דומה בצורתו ובמבנהו לעץ היינו מגיעים מהר מאד למנורה. יש לה גזע, ענפים שמשתרגים – קני המנורה, יש לה פרחים 'כפתריה ופרחיה'. התורה אף רומזת לסוג העץ 'משקדים' – עץ השקד. גם צורת עשייתה היא 'מקשה אחת' – יש גרעין אחד שממנו יוצא הכל, גוש זהב גולמי חסר צורה שבסופו של תהליך יוצר צורה מרהיבת עין כעץ – כמנורה.

תפקידה של המנורה כידוע הוא להאיר, והאור מגיע על ידי האש.

האם אין כאן סתירה מיניה וביה? אנחנו מצטווים ליצור כלי שדומה לעץ ולשים בראשו אש?

מה הוא אם הרעיון שעומד בבסיס האש והעץ המשותפים?

ייתכן ורצו להזכיר לנו דבר נוסף. הפעם האחרונה שעץ ואש היו זה עם זה ללא סתירה היתה במעמד הסנה. משה ניגש לראות בהתרגשות 'אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה' הדרך היחידה של האש להמשיך ולבעור היא לכלות את כל מה שעומד בדרכה. משה רואה מחזה של אש שבוערת אבל לא מכלה שום דבר, זהו מחזה מפתיע שגורם למשה התפעלות. בסוף מעשה המנורה (כמו בכלים אחרים, יש לציין, אם כי ניתן לראות כאן שינוי לשון משאר הכלים) מופיע הפסוק 'וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר' באיזה הר מדובר? הר סיני כמובן. האם מדובר במתן תורה או שמא אולי במעמד קודם שהיה שם, מעמד הסנה? רצתה התורה שכל יהודי שייכנס לבית המקדש יחזה במנורה ויראה אש שבוערת אבל לא מכלה שום דבר, יראה את השותפות האלוקית בצערם ושמחתם של ישראל כמעמד הסנה, יראה שאף אומה לא תוכל לכלות על אף הניסיונות שבכל דור ודור. העץ והאש יסמלו לעד בתוך הקודש את קיומם הנצחי של עם ישראל מכוח ההנהגה והשותפות האלוקית בצערם של ישראל.

מצוותה של המנורה היא להעמידה בדרום, היא מסמלת חכמה ועל כך אמרו רבותינו 'הרוצה להחכים ידרים'. חכמה גדולה היא לראות, כמשה רבינו, את המראות הגדולים הללו, של כבשה שמצליחה להתקיים בין שבעים זאבים, לראות התגלות של ממש בקיום היום-יומי של עם ישראל בארצו. אולי גם בשל כך נתקבל סמלה של המדינה, סמל המנורה, סמל הסנה הבוער שאיננו אכל.

שבת שלום