חקת הפסח וחקת הפרה

חקת הפסח וחקת הפרה (לשבת פרשת "פרה") – הרב דניאל מילר

חז"ל (שמות רבא, יט', ב') מדמים את פרשת פרה אדומה לפרשת קרבן פסח היות ובשתיהן מודגש כי "חקה הם". "זאת חוקת הפסח" ו"זאת חקת התורה". שואלים חז"ל- " איזה חקה גדולה מזו" ועונים כי זו של פרה אדומה גדולה מזו של קרבן פסח שהרי "אוכלי פסח צריכים לה (=לכפרת הפרה)".           

הקושי במדרש כפול. ראשית- מה משמעות הדימוי המילולי ומה ניתן ללמוד מהשוואה לשונית זו של התואר "חקה" המצוין בשני מקומות אלו. שנית- האם יש משמעות הלכתית או רעיונית לכך שחקת הפרה גדולה, או שמא אין כאן אלא מסקנה שלא מעשירה אותנו בדבר- מה שקשה להעמיס בדברי חז"ל הקדושים.

על אף הכותרת המשותפת למצוות אלו, "חקת", הנה לנו- על פניו- שוני מהותי בהבנת עניינים בקיומם כפי שעולה מפשט הפסוקים. ממצוות פרה אדומה, על כל פרטיה, דיניה, סעיפיה ומרכיביה ההלכתיים- מצויינת הביטוי הבולט של הגלוי "חקה", של גזירה עליונה שעניינה לוט בערפל ואין לנו כל נקודת מגע עם ביאורה והסברה. כך לשון רש"י בתחילתה של פרשה זו "גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". ואכן, ככל שנכנסים אנו להיכלה של מצווה זו, עומדים אנו ומקבלים עלינו גזירה אלוקית נסתרת ולא מנומקת.

מאידך, בקרבן פסח קיים רקע קודם המבאר את טעם הציווי, כמפורט בהרחבה בפרשיית יציאת מצרים, והנה לנו- במבט ראשון- הסבר מובנה על הצורך בהקרבת קרבן זה מדי שנה בשנה ובכך אנו נפגשים באופן קבוע עם שארע בעבר.                                                                                    זה לעומת זה, גזירה עליונה ומעורפלת לעומת הסבר מנומק ומפורט. המשותף להם- הביטוי "חקה" הקיים בשניהם על אף השוני הבולט. חז"ל מדגישים נקודה זו במדרש הנ"ל, שמים דגש על הדומה בצווים אלו ומציינים כי לשניהם משותף בסיסי, היותם חקה. למדנו איפוא, גם הצווי שמקורו נסתר שייך בהתבוננות מעמיקה שאיננו ברי הכי להשיגה, לעולם השכלי (במשמעותו העליונה של מושג זה, במשמעות המופשטת), וגם המובן בשכל ומוסבר ומנומק, שייך בעומקו לעולם הנסתר הבלתי מוגדר.         אין כאן ידיעה בעלמא כי אם ידיעה בונה, מכוננת ומעצבת את צורת המחשבה והאמונה. הרי תרגום של מחשבה אלוקית ללשון אנושית שכלית ולקנה מידה מוגבל, עלול לגרור את האדם למסקנות מוטעות באשר למשמעות העליונה הגלומה בצווי האלוקי ולכוף את הרעיון שמקורו באלוקות לתוך מיטת סדום של מוגבלות התפיסה האנושית. בכך, עלול הרעיון להצטמצם לפי הבנת האדם המוגבל ביכולת תפיסת הדברים בשלמותן. לא בכדי הזהירה אותנו התורה במקביל, על איסור הוספה וגרעון במצוות. לשניהם קו משותף אחד- צמצום הרעיון האלוקי האין סופי בתוך מוגבלות ההשגות האנושיות אשר מביאות את האדם למסקנות מוטעות. פונה התורה אל השכל, אל צלם האלוקים שבאדם, היות ותפקיד השכל הוא לעבוד ולקלוט את דבר ד' אך לא להסבירו ולהשוואתו, חלילה, עם המחשבה השכלית האנושית.

לכן, מצוות פרה אדומה הכרוכה עם המוות ועם החידלון הלא מובן, בכוחה לרומם את האדם ולחלצו מהצורך לשבץ כל רעיון בעולמו התבוני. דווקא הסיטואציה המורכבת בשעה זו, שעה שבה מעורער הביטחון של האדם בחייו, דווקא אז נפתח אדם לרעיונות עליונים שאינן חייבים לעבור את המסננת השכלית הקבועה בו. זמן המוות זהו זמן של פתיחות לחקה ולקבלת הגזרה האלוקית. הנה לנו איפוא, גזרה אלוקית כפשוטה. המוות היא גזירה אלוקית, וממילא מצוות הטהרה והטומאה נקלטות בנו כחלק מאותה גזירה.

לעומתן- מצוות הפסח. מפרטת התורה את הרקע לחובת הקרבת הקרבן, טעמי המצוה נפרסים ומתפרשים תוך כדי העיסוק ביציאת מצרים, ובכל זאת- חקה היא. החירות אליה יצאנו, חירות הגוף וחירות הרוח, חירות הבאה עם הלידה הלאומית, בכחה להפגש אותנו עם משמעותה של חירות זו, אך בכל זאת- גזירה היא. חקה אלוקית הנותנת את המשמעות האמיתית לחירות ולפגישה עימה דרך קרבן הפסח.

שניהם יחד, המובן והלא מובן, המוסבר והגזירה, המתורגם בשכל והפועל בכוחות שאינם שכליים, בונים בנו תודעה של קליטת רעיונות ומחשבות עליוניות שאין בכוחנו להבינם, אך יש באפשרותנו לתרגמם למושגים שכליים.

זו ההשוואה שבתחילת דברי חז"ל הנ"ל- ומה גדול ממה? חקת הפרה. כי אין להקריב קרבן פסח בלא טהרה ואין לגשת לדבר ד' בלא טהרה והכנעה מפני ההכרה כי ככל שנבין יותר, הרי שהכל מקורו ברצון ד' הפועל בנו באופן חוקתי.

לסיום: דווקא בימינו, יש צורך לחזק הרכה זו כנגד הרוחות המנשבות מבחוץ פנימה ולשות את ההלכה כחומר ביד היוצר, בלא יראת שמים ובלא יחס נכון לחז"ל ולראשונים, וד"ל.