חג החנוכה

ב"ה

חג החנוכה נאמר בנשימה אחת עם מרד החשמונאים והנס שקרה להם, אולם מקור אחר בתלמוד מעניק סיבה אחרת לחג. התלמוד הולך אחורה לימי האדם הראשון וקושר בין החג שעשה הוא, לימי אידם של הגויים וחג החנוכה:

"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים" (עבודה זרה ח' ע"א).

התלמוד מתייחס לעובדה כי בדרך כלל חג החנוכה חל סמוך ל-21 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי, שבו בחצי כדור הארץ הצפוני הימים מתחילים להתארך. לא בכדי מתואר חג החנוכה כחג האורים.

נראה כי לסמיכות זמן זו יש משמעות הניתנת להבנה גם בימינו אנו כמסר לדורות. הכוונה היא לתקווה. לא אחת העולם מחשיך בעדינו, ואנו יכולים ליפול בייאוש ובדיכאון. חג החנוכה, החל בסמיכות ליום ההיפוך החורפי, בא ונופח בנו תקווה; אומנם, החיים הם גלגל, פעם למעלה ופעם למטה, וכך הדבר בדיוק עם עונות השנה, פעם מחשיך ופעם מאיר, אבל הגלגל מסתובב. האדם הראשון חשב שהכל משחיר, ולכן, עת ראה כי כעת העולם הולך ומואר יותר, שמח וקבע את הימים לימים טובים. כמה תקווה יכול הדבר לטעת בנו כאן ועכשיו.

על מנת להבהיר יותר את הדברים, נפנה לרעיון שהגה פילון האלכסנדרוני. פילון שואל: מדוע בני האדם קרויים על שמו של אנוש? אני מבין למה קוראים לנו בני אדם או בני נח, אך מדוע בני אנוש? פילון מסתמך בפירושו על 'תרגום השבעים', אשר תרגמו את הפסוק "אז הוחל לקרוא בשם ה'", שנאמר על אנוש, ל: "הוא ייחל" מלשון תוחלת ותקווה. מתוך כך הוא טוען כי האדם באשר הוא אדם הוא האדם המקווה, המייחל. אם רנה דיקרט אמר "אני חושב ולכן אני קיים", הרי שפילון יאמר בפרפראזה  "אני מקווה ולכן אני אדם":

"אדם קרוי 'אנוש', מתוך הנחה כי המצפה לברכות ונשען על תקוות טובות רק הוא באמת אדם. מכאן ברור, שאת חסר התקווה, אינו רואה כאדם, אלא כחיה דמוית אדם, שממנה נשלל הדבר האופייני ביותר לנפש האדם – התקווה" (כתבי פילון, כרך ב' עמ' 78, 'על אברהם' פיסקה 7).

אדם הוא אדם באשר הוא מקווה, ואילו מי שאינו מצפה ומייחל, הרי שהוא לא בן אדם, אליבא דפילון. רעיון זה מזכיר לנו את דבריו של הפסיכולוג ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות. לשיטתו, הרצון העמוק ביותר של האדם, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לשיטתו במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא דפרנאקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, שלקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמתית, ורוב בעיותיו הנוירוטיות יפתרו.

פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנוירוזה של העידן החדש שיצרו תרבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל, היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך" (עמ' 97) .‏ היינו, רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו, יצליח להתמודד עם הקשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש, למציאת חוסר טעם בחיים ואף למוות.

חג החנוכה מעניק לכולנו תקווה, שאכן עוד יאיר היום ויוארו חיינו כפרט וכעם. כשיש כזו משמעות ותקווה, יכולים לצאת בכוח האמונה הזה ולנצח אפילו את היוונים.