מי היא האתון שפתחה את פיה?

בס"ד, תמוז תשפ"ב

 

 

לכאורה התשובה ברורה, זו האתון שבלעם רכב עליה:

(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת  הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא (במדבר פרק כב)

בלעם מדבר עם האתון כאילו זה ענין בשגרה שאתון מדברת...

לפי חז"ל יכולת האתון לפתוח את פיה טבוע כבר מראשית הבריאה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון..." (אבות פרק ה, משנה ו),  וכך גם הסביר הכוזרי: 

מה שאמרו: עשרה דברים נבראו בין השמשות פי הארץ ופי הבאר ופי האתון וכו', להפיק בין התורה והטבע, כי הטבע אומר במנהג, והתורה אומרת בשנוי המנהג, וההפקה ביניהם כי המנהגים שנשתנו הם בטבע, מפני שהיו בחפץ הקדמון מותנה בהם ומוסכם עליהם מששת ימי בראשית (ספר הכוזרי מאמר ג)

לפי חז"ל האתון של בלעם היא בעלת עבר קדום ואף עתיד:

הִשְׁכִּים אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְלָקַח אֶת יִשְׁמָעֵאל וְאֶת אֱלִיעֶזֶר וְאֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְחָבַשׁ אֶת הַחֲמוֹר הוּא הַחֲמוֹר בֶּן הָאָתוֹן שֶׁנִבְרֵאת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ג] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹֹ... הוּא הַחֲמוֹר שֶׁרָכַב עָלָיו משֶׁה בְּבֹאוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות פרק ד)(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ: הוּא הַחֲמוֹר שֶׁעָתִיד בֶּן דָּוִד לִרְכֹּב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [זכריה ט, ט] גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַיִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת.(פרקי דרבי אליעזר פרק לא)

המדרש הרחיב את 'פי האתון' לאתון כולה, וזיהה את החמורים של אברהם ומשה כבנים של אותה אתון שנבראת בערב שבת. דברי חז"ל אינם יכולים להתפרש כעובדה הסטורית, שכן החמור בזמן אברהם היה צריך להיות בן כמה מאות שנים, וכך גם בימי משה ובוודאי בזמן המשיח.

 

אם כן מה המשמעות של זיהוי זה? וכיצד האתון של בלעם מתקשרת לכל הסיפור?

המדרש מציין שלוש תחנות בתולדות עם ישראל ושל העולם: עקידת יצחק, יציאת מצרים ומשיח. אלו תחנות עוצמתיות במפגש שבין האדם והעולם ולבין הבורא: עקידת יצחק –  היא התבטלות האדם מול האלוקים, שיא היכולת האנושית, וכן גם גאולת מצרים והגאולה העתידית הן המפגש העוצמתי של הקב"ה עם העולם כדי להביאו למציאות השלימה. בשלוש תחנות אלו מופיע החמור, הוא לא רק כלי תחבורה אלא התגברות על החומר, על הגשמיות של האדם, לקראת שכלולה של המציאות, כניסוחו של המהר"ל:

רז"ל הפליגו מאוד בחכמתם לגלות מצפוני החמור, ולמה באלו שלשה דוקא שהם אברהם משה ומשיח כתיב שרכבו על חמור. דע כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו כי מאחר שהוא רוכב עליו מתנשא עליו ואינו מצורף עם אשר הוא רוכב עליו. וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא להגדיל את אברהם ואת משה, לא התנשאות שהוא למלכים שהם מתנשאים בגבורתם או בעשרם, אבל התנשאות זה התנשאות מעלה קדושה ומעלה נבדלת שהיו קרובים אל מעלה אלהית, נתן להם הקדוש ברוך הוא להיות רוכבים על החמור, שזה מורה שהוא רוכב על החמרית, מתנשא עליו ורוכב עליו לפי שהוא נבדל מן החומר... ולכך היו רוכבים על החמור שנברא בין השמשות, כי מאחר שהיו רוכבים על החמור שנברא בין השמשות, ובריאה בין השמשות היא על הטבע. וזה כי הנברא בששת ימי בראשית לפי שהם ימי החול הנברא בהם הוא טבע לגמרי, אבל בין השמשות מפני שבין השמשות קצת חול וקצת קודש, ברא בו דברים שהם אינם טבע לגמרי... (גבורות ה' פרק כט)

ר' מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד (ליקוטי שיחות, חל"א, שיחה ג' לפ' שמות, ע' 15) מרחיב רעיון זה ומדייק בלשון הכתוב: אצל אברהם כתוב ויחבוש, לא כתוב שרכב. אצל משה כתוב שהרכיב, ואצל המשיח כתוב שיתגלה עליו. שינויים אלו הם  שלשה שלבים בזיכוך החומר (החמור) ודרגות בהמשכת קדושה בעולם, ולכן לעתיד לבוא גילוי אור המשיח יהיה אפילו אצל החמור עצמו, "עתיד מלך המשיח להגלות עליו", כי הבירור והזיכוך של העולם יהיה בשלימות.

אולם איך אתונו של בלעם קשורה לכל המהלך הזה? לכך יש להרחיב בהשוואה בדברי חז"ל בין אברהם לבלעם:

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא שנאמר (משלי ח') להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נ"ה) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך (אבות פרק ה, משנה יט)

וכן המדרש הידוע על חבישת החמור:

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, אר"ש בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב וישכם אברהם בבוקר וגו' ולא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, שנא' (במדבר כב) ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה... (בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נה)

המשמעות של הקבלה זו בין אברהם לבלעם היא שהעימות בין עם ישראל לאומות העולם מתעצם בנקודת זמן זו משום שבני ישראל עומדים על סף הגשמת ההבטחה האלקית לאברהם, הכניסה לארץ,  ומכך בלק פחד מאוד.

הדבר מתקשר לשלוש החמורים שהוזכרו לעיל: שלוש החמורים הם במהלך של התקדמות לקראת שכלול הבריאה ואילו אתונו של בלעם שהיא ה"אמא" באה להכשיל, כי יש כאן התמודדות ערכית.

 

אברהם אבינו ולהבדיל – בלעם, מסמלים את שני הקצוות של המין האנושי. כך קובעת המשנה במסכת אבות. אברהם אבינו הוא סמל המידות הטובות, ואילו בלעם מסמל את ההיפך. לא רק אברהם נמנה על הקצה השני של הקשת ביחס לבלעם, אלא אף משה רבנו ובלעם מוזכרים כשני הפכים. הגמרא בסוטה (יא ע"א) מדברת על "שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכה שבני בניו ישבו בלשכת הגזית" . בלעם היה נביא, והוא ראה שמושיען של ישראל עתיד להיוולד, ולכן בלעם "נלחם" נגד משה עוד לפני שמשה נולד. אברהם אבינו ומשה, הם האנטיתזה של בלעם הרשע. המפתח לדמותו של בלעם טמון דווקא באתון שלו, האתון המפורסמת ביותר בעולם. וחז"ל בטאו את הרעיון דרך זיהויה מבריאת העולם ועד ימות המשיח.