בכורים, ברית וימי הדין

            בס"ד, אלול תש"ף                                            

פרשת כי תבוא – הרב ד"ר יהודה אלטשולר

 

בכורים, ברית וימי הדין

פרשת כי תבא שעיקר תוכנה הוא הברית (בהר גריזים והר עיבל ובערבות מואב), פותחת בשתי מצוות שחותמות את נאום המצוות הארוך שנושא משה באזני העם, מצוות הבאת ביכורים ומצוות וידוי מעשרות. בסיומן מופיע פסוק חתימה עם אזהרה של שמירת כל המצוות:

כו, טז: הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה ה אֱ-לֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֙יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־ לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ.

על הפסוק הזה מעיר רמב"ן: הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם, ולכך אמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל.[1]

  שתי מצוות אלה דומות בכך ששתיהן קשורות בסדר זרעים ובשתיהן ישנו מרכיב הלכתי שכרוך בדיבור: "הגדתי היום..." "וענית ואמרת...". אך האם הן קשורות לפרשת כי תבא שעיקרה מעמד הברית? ומדוע דוקא מצוות אלה נבחרו לחתום את נאום המצוות?

על סמיכות המצוות לפרשת כי תצא עמדו מפרשים ראשונים ואחרונים ביניהם ראב"ע (כו, א) שציין את סמיכות המצוות האלה לפרשת עמלק שחותמת את פרשת כי תצא, בציינו דוקא את הקשר הניגודי שביניהן: "בעבור שכתב בהניח ה' (דברים כה, יט), אמר השם, כי יש מצות הן קודם בהניח ה' (שם), רק כאשר תבא, והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקללה על שני ההרים:

לדבריו התורה הקדימה את המאוחר כאשר ציינה את מצות מחיית עמלק שתיעשה "בהניח ה' אלהיך לך", לפני המצוות שיחולו עם הכניסה לארץ.

בדברים אלה יש אולי כדי לתת טעם לסדרם של הדברים אך אין הוא מבאר מדוע מלכתחילה זהו סדרן של המצוות, מה גם שע"פ הסוגיה בקדושין לז, זמנה של מצוות בכורים חל רק בתום יד שנים של כיבוש ונחלה.

האברבנאל נתלה גם הוא בסמיכות לפרשת עמלק ומוצא גם הוא כראב"ע קשר ניגודי בין המצוות אך לדעתו המסר של סמיכות המצוות הוא חינוכי בעיקרו:

"אחרי שזכר בפרשה של מעלה שיזכרו רשעת עמלק ואשר הרע עמהם כדי להשיב גמולו בראשו. זכר כאן שגם כן יזכרו הטובות שקבלו המה מהשם יתברך כעל כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. ולהודות לשמו עליו יביאו לבית מקדשו הבכורים כמו שיזכור. וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלהים לעשות התחלת הסדר מהמצוה הזאת להבדילה מפרשת עמלק."

 

אני מבקש להציע את האפשרות הבאה ולנסות לבחון בעיקר את הקשר בין מצוות הבאת בכורים ווידוי מעשרות לברית:

ברית ערבות מואב מתאפיינת בכך שהיא יצרה את הערבות ההדדית שבין בני ישראל. כך עולה מדבריו של רש"י בפרשת ניצבים (כט, כח) על הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו...":

ואם תאמרו מה בידינו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו? אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה:

הערבות הזו מעמידה במרכזה את האחריות המוטלת על היחיד לא רק ביחס לעצמו אלא אף ביחס לסביבתו הקרובה והרחוקה. גם עיון בברית שעתיד עם ישראל לכרות בהר גריזים ובהר עיבל (פרק כז) מדגישה אספקט זה שכן יא' הארורים שאליהם מתייחסת הברית, מדגישים כולם את העובדה שבמדובר במעשיו של היחיד שנעשים בד"כ בסתר: "אָר֣וּר הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂה֩ פֶ֨סֶל וּמַסֵּכָ֜ה תּוֹעֲבַ֣ת יְקֹוָ֗ק מַעֲשֵׂ֛ה יְדֵ֥י חָרָ֖שׁ וְשָׂ֣ם בַּסָּ֑תֶר... אָר֕וּר מַכֵּ֥ה רֵעֵ֖הוּ בַּסָּ֑תֶר."

אך בברית ישנו היבט נוסף מעבר לאחריות והוא עקרון ההדדיות. ברית נעשית בין שותפים שווים במידת מה. מצוות יכולות להינתן כאשר היחס הוא בין המצווה (צ קמוצה) והמצווה ((צ שרוקה), אך ברית נעשית כאשר יש מידה של אפשרות להדדיות.

התיאור של קיום מצוות הבאת הבכורים ממחיש זאת באופן יפה:

הגדתי היום לה' א-להיך כי באתי אל הארץ... ועתה הנה הבאת את ראשית פרי האדמה.. והנחתו לפני ה' אלהיך..

האדם, שבמקרא הבכורים מעיד על עצמו שקיבל מהקב"ה את הזכות לשבת בארץ חלב ודבש, מביא מפירות אדמתו לקב"ה ומניחם לפני ה', ואלמלא מקרא שכתוב א"א לאמרו.

גם מצוות וידוי מעשרות מכילה מרכיב שכזה:

האדם עומד במקדש ומעיד על עצמו" עשיתי ככל אשר ציויתני" ומבקש "השקיפה ממעון קדשך...וברך את האדמה אשר נתת לנו."[2]

אין עוד מצוות בהן האדם נותן משהו באופן ממשי לה' כביטוי של תודה על כך שה' נתן לו את האדמה.[3]

ההדדיות הזו באה לידי ביטוי באופן מודגש בפסוקים שבאים מיד לאחר מכן (כו, יז-יח):

"אֶת־ה' הֶאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֨ לֵֽא-לֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ: וַֽה' הֶאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל־מִצְוֹתָֽיו."

עד היום ה' דאג לכל מחסורו של העם וכעת משנכנסים ישראל לארץ, מוטל עליהם להביא משלהם לקב"ה.

נדמה שהמרכיבים האלה של הברית – אחריות, ערבות והדדיות מבטאים שלב בוגר בתולדות עם ישראל בו ניתן היה לצפות מהם לקחת אחריות על עצמם ועל סביבתם וכפועל יוצא להתייחס אליהם כ'שווים' במידת מה וליצור ברית הדדית.

אם כנים דברינו, יתכן שניתן לראות בסיום הפרשה (כט, ג) ביטוי נאה ומרשים לנקודה זו כאשר משה פונה אל בני ישראל ואומר להם: וְלֹֽא־נָתַן֩ ה' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

מה קרה באותו היום?

רש"י במקום שופך אור על ארוע מרתק שאיננו עולה בפירוש מן הכתובים:

"שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) "ויתנה אל הכהנים בני לוי" באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו! ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה.

 ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום."

בני ישראל מביעים בתלונתם חשש מכך שהאחריות תינטל מהם. הם אינם מעוניינים שהאחריות על התורה תינתן לקבוצה קטנה ומיוחדת שתורה להם את הדרך. הם מעוניינים שהתורה תישאר בידי כל אחד ואחד מהם. ואכן בהמשך הדברים מתואר במדרש[4] שככל הנראה התמלאה בקשתם:

רבנן אמרי כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה? א"ר ינאי כתב י"ג תורות י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון.[5]

נדמה שבמחצית השניה של חודש אלול, בואכה ימי הדין, עלינו לראות עצמנו כעומדים נוכח ה' ולוקחים את האחריה שעשעינו ועל מה שלא עשינו לעצמנו ולזולתנו.  אך עמידה זו  לא צריכה להיות  מתוך שברון לב ועצב, אלא מתוך ידיעה שאם זכינו שהקב"ה רואה בנו כאחראים וכשותפים לנעשה בעולמו, הרי שאנו ראויים לכך. נתפלל כולנו שנימצא ראויים לתפקיד, לשותפות ולאחריות הנובעת ממנה גם בשנה הקרובה.