תשעה באב

שם הפרשה: 
דברים

בס"ד, מנחם אב תש"ף

 

 

דבר תורה פרשת דברים פרשת חזון - הרב ד"ר דניאל רייפמן

 

תשעה באב

 

תשעה באב הוא יום של הרבה רגשות קשים. אחד הנושאים הקשים ביותר שעימם אנו מתמודדים הוא גודל הסבל האנושי שליווה את החורבן והגלות. תגובה אחת לסבל היא להצדיק אותו כתוצאה ממעשינו הרעים. גישה זו נפוצה מאד בין בתנ"ך ובין בספרות חז"ל, ובאה לידי ביטוי בקטעים מסויימים במגילת איכה שאנו קוראים בתשעה באב: "צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (א,יח); "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ" (ג,מב).

בספרו "לשרוד את איכה" ("Surviving Lamentations"), החוקר טוד לינפלט מעיר שבתוך מגילת איכה, ההתמודדת עם סבל אנושי בדרך החשיבה של שכר ועונש מיוחסת בדרך כלל לדמות הגברית שהוא הנואם של פרק ג': "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ" (ג,א). באמצע סיפור של טרגדיה וסבל, הנואם הגברי ממתן את צערו שוב ושוב ע"י אמונתו בטובת האלוקים, ובתקוותו לגאולה שעתידה לבוא: "זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל; חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו" (ג,כא-כב). לינפלט מנגיש את נקודת המבט הזו עם נקודת המבט הדומיננטית בשני הפרקים הראשונים של איכה, שם הדמות המרכזית היא דמות נשית שמסמלת את ציון. במקום להצדיק את הסבל של עם ישראל כעונש, דמות ציון מתאבלת על גורלה ועל סבלם הבלתי פוסק של ילדיה, עם ישראל: "צָעַק לִבָּם, אֶל אֲדֹנָי חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ" (ב,יח).

קינתה של ציון בפרקים אלה מציעה תגובה אלטרנטיבית לסבל מזו שתיארנו לעיל. כאן, סבל אינו בעיה שניתן לפתור באופן רציונלי, אלא מצב שניתן רק לחזות בו ולהעיד עליו. לדוגמה, תוך כדי שהיא מספרת על צרותיה, דמות ציון דורשת מעוברי אורח לא להסיט את מבטם: "לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי..." (א,יב). אך הנמען המרכזי של תחינתה היא הקב"ה עצמו, ממנו היא מבקשת לא רחמים או צדק, אלא פשוט להסתכל על ייסוריה: "רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב" (א,ט); "רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (א,יא); "רְאֵה יְהוָה כִּי צַר לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי" (א,כ); "רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה" (ב,כ). פעולת הראייה – ובמשתמע ממנה גם ההפיכה לעד על דברים שנראו – הופכת לתגובה משלה לסבל האנושי. כאשר העד הוא האלוקים בעצמו, עצם הראייה שלו מהווה גישה תיאולוגית לא פחות עמוקה מההצדקה על ידי המודל של שכר ועונש.

גישה זו לסבל הינה מרכיב חיוני בחווייתנו את תשעה באב. בעוד שרבים מהקינות של תשעה באב מכירות באשמתנו הלאומית ובכך מהוות אמצעי לתשובה, קינות אחרות פשוט מתארות את האסונות הגדולים בהיסטוריה היהודית ואת עומס הסבל האנושי. באמצעות קריאת איכה והקינות, גם אנו נעשים עדים לטרגדיות שהתרחשו לעם ישראל לאורך הדורות. אירועים אלה מקבלים משמעות לא רק על ידי התאמה עם אמונתנו בטובתו של האלוקים, אלא גם על ידי הפיכתם לחלק בלתי מחיק מהזיכרון הלאומי שלנו, ואנחנו מתנחמים בכך שגם הקב"ה זוכר ופודה.