מקורח ועד הלל

בס"ד, סיון תש"ף

דבר תורה לפרשת קרח – הרב ישראל סמט

מקורח ועד הלל

האם קורח צדק? או לפחות האם יש מן הצדק בטענותיו של קורח? המשנה[1] קבעה כלל: "כל מחלוקת ... שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" המשנה המשיכה והדגימה את הכלל - "זו מחלוקת קורח וכל עדתו". על פי דברי המשנה היינו מצפים שלא יהיה זכר לקורח. והנה התורה מספרת[2] ש'בְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ'. ולא עוד, אלא שלבני קורח מיוחסים כמה מזמורים בספר תהלים.[3] ספר דברי הימים (א ו) ייחס את הנביא שמואל לקורח. אם כן משפחת קורח לא רק המשיכה להתקיים ולא אבדה, אלא שאף עלתה לגדולה. על הקשר בין שמואל לקורח עמד המדרש[4] שהסביר את מעשיו של קורח בכך שקורח "ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן". המובן הפשוט של המדרש הוא שקורח ניחן ביכולת נבואית, שבאמצעותה ראה את העתיד. כשראה שעתיד לעמוד מצאצאיו נביא ששקול כמשה ואהרון, חשב שמשהו מהגדולה הזו צריך להיראות כבר עכשיו. אך ניתן להבין את המדרש באופן אחר. המדרש לא התכוון לטעון שקורח ראה את העתיד, אלא שאנו רואים את הסיפור כולו. אנחנו רואים את השושלת המפוארת שיצאה מקורח ותמהים, איך יתכן שמהאדם שיזם את המחלוקת יצאה כל הגדולה הזו? ה'ראייה' של קורח לא היתה ראיית העתיד כפשוטה. המדרש מלמד אותנו שבקורח היתה נקודה של אמת שעתידה להתגלות אצל זרעו. זרעו של קורח המשיך אותו לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני. קורח 'ראה' – חש בנקודת האמת שבו שתתגלה גם בצאצאיו, והיא שגרמה לו להתמרד.

כבר עמדו על כך שטענת קורח[5] "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", היא טענה נכונה.[6] קדושתם של ישראל נתפסת בתורה לא רק כיעוד ומצווה בבחינת 'קדושים תהיו', אלא גם כתיאור מציאות: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ".[7] זה הבסיס לתפיסתו של שמואל הנביא שהיה מזרעו של קורח שהקב"ה לא יעזוב את עמו אפילו אם יחטאו: "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".[8] הקדושה האימננטית שבאדם, עומדת גם במרכזם של כמה מעשים ידועים שעוסקים בהלל הזקן. כששאלו אותו בדרכו לבית המרחץ לאן הוא הולך? השיב: לעשות מצווה אני הולך. הלל הסביר לשואליו שיש חשיבות לנקות את הגוף כיון שהאדם נברא בצלם אלוקים.[9] במעשה אחר, נשכחה מהלל הלכה ואמר שיש לאפשר לעם לעשות כפי שיראו לנכון: 'הניחו להם רוח הקדש עליהם אם אין נביאין הן בני נביאין הן'.[10] הלל סבר ש'כולם קדושים' ומכח רוח הקודש שעליהם יֵדעו לכוון להלכה.

כפי שראינו, בטענת קורח היתה נקודת אמת. אם כך במה חטא?

הסבר מעניין עולה מתוך מדרש ידוע נוסף שקושר את פרשת קורח לפרשת ציצית (שסיימה את הפרשה הקודמת). במדרש נאמר שקורח שאל את משה: "טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?"[11] האבסודר שעליו רצה קורח להצביע, היה שאם ארבעה חוטים של תכלת פוטרים טלית שלמה, קל וחומר טלית שכולה תכלת תהיה פטורה. רבים פירשו שהטלית היא משל לעם ישראל.[12] העדה הקדושה לא זקוקה לכהן ולמנהיג כשם שטלית שכולה תכלת לא זקוקה לחוטי תכלת נוספים. במילים אחרות: קורח דרש חברה שוויונית, שבה אין אדם אחד שולט בחבירו.

משל הטלית, מדגיש נקודה חשובה בתפיסת קורח. קדושת העדה גורמת לכך שכולה 'תכלת'. כלומר כולה בגוון אחד מושלם. בטלית רגילה יכול להיות מגוון של צבעים. טלית שכולה תכלת היא בת גוון אחד ויחיד. מובן שבטלית כזו אין מקום לשוֹנוּת בין ישראל לכהן, בין מי שנבחר להנהיג למי שלא נבחר.

בנקודה זו הלך הלל הזקן בדרך אחרת מזו של קורח. התלמוד[13] מספר על סדרת מפגשים של הלל עם אנשים שבאו להתגייר ועל התיחסותו לאנשים שבעיני השואל נראו חריגים. אחד המתגיירים ביקש מהלל ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. משמעות הבקשה היא רצון לפשט את התורה ולהעמיד אותה על עקרון אחד. תשובתו המפתיעה של הלל היתה: "דעלך סני לחברך לא תעביד". כלומר: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. באופן פרדוקסאלי, עקרון זה מתפרט לאין סוף פרטים, שהרי בבואי ליישם עקרון זה במציאות, עלי להבין את המיוחדות בכל אדם כדי לדעת מה הוא שונא. ראיית המיוחד שבכל אדם כ'כל התורה', משמעה שצלם אלוקים שבאדם לא הופך אותנו לזהים זה לזה, אלא מדגיש את המיוחד שבכל אדם. בקשת השוויון של קורח התגלתה כעריצות שמבקשת בני אדם זהים. שוויון אפשרי רק מתוך הכרה שאמנם "מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" אך בכל זאת גדולת בריאת האדם מתבטאת בכך ש"אין אחד מהן דומה לחבירו".[14]