בריאת העולם עד בריאת האדם

שם הפרשה: 
בראשית

בס"ד, תשרי תש"פ

 

                   דבר תורה לפרשת בראשית מאת יעל שלוסברג

פרשת בראשית נפתחת בתיאור  נשגב של בריאת העולם עד בריאת האדם והשמתו בגן עדן אך מסיימת במפח נפש גדול:

(ה) וַיַּרְא ד' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:

(ו) וַיִּנָּחֶם ד' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ:

(ז) וַיֹּאמֶר ד' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם:

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הקב"ה לא רואה טוב לעולם אלא בהכחדת המפעל כולו.

כמעט כולו.

נקודת אור אחת מבליחה בסוף הפרשה וממנה יבנה העולם מחדש: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד'.

עיון בפרשה חושף אותנו לשרשרת הנפילות של האנושות המתהווה, שרשרת המביאה להכרעה האלוקית לשטוף את העולם במבול, וראשונה להם חטא אדם וחוה בגן עדן.

רבות נכתב על מהות החטא ולא בכך נרחיב כאן אלא דווקא באפשרות התיקון שמניח הקב"ה לפתחם של אדם וחוה למרות חטאם.

ידועה בחסידות הפרשנות לשאלת הקב"ה את אדם הראשון מיד לאחר החטא  אַיֶּכָּה, לפיה הקב"ה מנסה לטלטל את האדם בשאלה קיומית על מצבו הרוחני עכשיו לאחר החטא. אך האדם כידוע מתחמק מלקבל על עצמו אחריות לחטא ונענש. שתי מערכות של עונש אנו פוגשים בפרק ג בבראשית. הראשונה המופנית באופן ספציפי לכל אחד מהשותפים בחטא ומותאמת למהותו המיוחדת:

העונש לנחש: (יד) וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה... עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:

העונש לאשה: (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:

והעונש לאדם: (יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

המערכת השנייה של העונש לא כוללת את הנחש ומתייחסת לאדם וחווה יחדיו. הם מגורשים לגן עדן ובפתחו מוצבת שמירה שלא תאפשר להם לשוב לשם:

(כא) וַיַּעַשׂ ד' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:

(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

גירוש האדם מגן עדן מתואר באמצעות שני פעלים נרדפים המחזקים זה את זה: שילוח וגירוש. הרבי מגור בפירושו שפת אמת לתורה מתעכב על הכפילות וקורא אותה באופן שונה:

ופירוש וישלחהו הוא שליחות גם כן שהקב"ה שלח את האדם לתקן את העולמות השפלים. ובכח התקשרות שהיה לו מקודם בגן עדן, בכח זה יתקן גם כל העולם וזהו וישלחהו מגן עדן לעבוד. וכמו שכתוב בכל נשמה היורדת לעולם מראין לה מקודם הגן עדן והתורה: (שפת אמת, בראשית, בראשית תרמ"ד)

 

מהאופן בו קורא השפת אמת את הפסוקים יוצא שלא רק עונש גירוש לאדם יש כאן אלא גם שליחות המוטלת עליו עם גירושו מגן עדן. והפסוקים אכן רומזים לשני ההיבטים. הגירוש בא למנוע מצב של אכילה גם מעץ החיים ולכן כרוך בהשכנת להט החרב המתהפכת, ואילו כהכנה לשליחות שתהיה מוטלת על האדם מעתה "לתקן העולמות השפלים" עושה לו הקב"ה כתנות עור ו"מלביש" אותו, דהיינו מצייד אותו בכוח הדרוש למילוי שליחותו בעולם.

 

מכוח החטא והשינוי שחל בו בעקבותיו מגורש האדם מגן עדן ומכוח כתנות העור שהן המתנה שהעניק לו הקב"ה ערב הגירוש ומייצגות את "ההתקשרות שהיה לו מקודם בגן עדן" הוא נשלח למלא שליחות בעולם. השליחות הזו עניינה להפוך עור לאור (כדברי רבי מאיר שבתורתו מצאו כתוב כתנות אור), כלומר להתמודד עם העולם הגשמי והארצי לתוכו הוא גורש ולפתח אותו באמצעות כלים רוחניים. כלשון השפת אמת "לעבוד את האדמה – לעבוד עם האדמה".

על האדם מוטלת מעתה השליחות לשאת את לפיד האש לפני מחנה האנושות ולקרוא בשם ד'.