אתונו של בלעם

בס"ד, תמוז תשע"ט

 דבר תורה לפרשת בלק - מאת הרב ד"ר ארי לנדא

אתונו של בלעם

כאשר בלעם יוצא לדרכו, בכדי לקלל את עם ישראל מספרת התורה (במדבר פרק כב') כב) וַיִּחַר אַף    אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַך ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: (כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:  תיאור זה מוזר ביותר, איך יתכן שהאתון מזהה את המלאך ואילו בלעם הנביא אינו מסוגל לראותו?

המשנה במס' אבות (ה/ יט) מגדירה את ההבדלים בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; וּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ; עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע". ומסביר הברטנורא במקום כי בניגוד לעין הטובה של אברהם אשר מנסה להציל אפילו את אנשי סדום הרעים, בלעם בעל העין רעה, החומדת הכל, עינו רעה באחרים לכן הוא שש לקלל את עם ישראל. לעומת אברהם בעל הענווה בלעם מתגלה כגאוותן,אשר במהותו הוא איש גס וחומרי..  אברהם הוא בעל נפש שפלה שמשמעותה שאינו בעל תאווה בניגוד לבלעם שהוא בעל תאווה כמו שיעץ לבלק על דבר בנות מדין. הבדלים אלו מוכיחים כי בלעם היה מחובר ומשועבד לחומר. 

הסיפור המוזר על ראיית האתון את המלאך בא להראות לנו כי   כאשר אדם משועבד כולו לחומר, כמו בלעם, הוא יורד מתחת למדרגת החמור.  ראשית, אפילו כנביא מאבד הוא את יכולת ראיית המלאך, שאפילו הבהמה באינסטינקט שלה חשה בו (ראה פירושו של הרמב"ן על פס' כג'). אך מעבר לכך כאשר בלעם מכה את אתונו והיא בעקבות כך פותחת את פיה,  אין היא אומרת לו "האם אינך רואה מה קורה מלפנינו?", אלא שואלת אותו שאלה מוסרית "מה עשיתי לך, כי הכיתני זה שלש רגלים". כאן,  בלעם היה אמור להתחיל להרהר על מצבו המוסרי הירוד שאתון מטיפה לו מוסר, אך הוא עונה לה תשובה כוחנית "לו יש חרב בידי, כי עתה הרגתיך" ומוכיח כי הוא "הנביא" משועבד יותר לחומר ולכוחניות מאשר למוסר וערכיות. אין ספק כי בלעם כאן מואר באור אירוני כדברי רש"י במקום "לו יש חרב בידי- גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו ולאתון זו צריך לכלי זיין" . לעומתו תשובת האתון היא שוב מוסרית- ערכית כדברי הספורנו במקום " הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי -  וְהָיָה רָאוּי לְךָ לַחְשׁב מֵאַחַר שֶׁאֵין זֶה מִנְהָגִי, שֶׁלּא קָרָה לְךָ כָּל זֶה בְּזֶה הַדֶּרֶךְ אֶלָּא לְהוֹרוֹת שֶׁלּא יִצְלַח, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ יֵשׁ סִימָן". בלעם היה אמור בסיפור זה ללמוד מוסר מהאתון, כי ישנם מצבים בהם האדם הוא בשפל מדרגה כזו שעליו ללמוד מוסר מבהמה מהנצנוץ הקטן שנשאר בה.

לסיכום,  בלעם היה צריך ללמוד מאירועי האתון ומראייתה את המלאך אשר הוא לא הצליח לראות, כי מצבו הרוחני כל כך ירוד, עד כי מדרגתו כנביא אינה נותנת לו שום תועלת, נהפוך הוא עליו ללמוד מוסר מבהמה. כדברי הגמרא מס' עירובין דף ק' ע"ב " א"ר יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול". משמעות דברי ר' יוחנן הם כי כאשר יסודות התורה אינן הבסיס לחיי האדם בעולם, וכאשר יש מי ששטוף בקנאה, תאווה וכבוד, ואינו יודע כי רק דבר ה' יקום לעולם. אדם כזה ראוי  שילמד מוסר מבעלי החיים. יתרה מכך, יכולת האתון בראיית מלאכים עולה על זה של בלעם. יתכן כי זה רמוז בדברי המלאך אשר למעשה חוזר על דברי ה' ומוסיף רק את המילה "אפס" ורומז לבלעם אל תחוש כי יש לך איזושהי עוצמה משלך, שים לב איך היית נראה לפני רגע יחסית לאתון. אך בלעם אינו לומד את הלקח המרכזי כי הוא צריך לשנות את דרכו ולדעת להשתמש בתכונות הטמונות בו בדרך הנכונה ולא בעין חומרית של השגת ממון וכבוד מתוך נטייה לא מוסרית לאבד עם שלם. אך בלעם לא מפנים את המסר והולך למשימתו.