זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם

בס"ד, אדר ב' תשע"ט

 

דבר תורה לפרשת ויקרא שבת זכור - מאת יעל שלוסברג

                                                                                                      

הפסוקים שאנו קוראים בשבת פרשת זכור לקוחים מפרשת ויצא בספר דברים:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כה/יז-יט)

פסוקים אלו בדברים מזכירים את מלחמת עמלק המתוארת בשמות פרק יז פס' ח-יג. אחרי תיאור המלחמה מופיעים פסוקי סיום:

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְדֹוָד נִסִּי:

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַידֹוָד בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: (שמות יז/יד-טז).

המשותף לשני המקורות הוא מחיית זכר עמלק, אלא שבעוד בשמות מוסבת הפעולה על הקב"ה – מחה אמחה, כי מלחמה לד' בעמלק, הרי שבדברים זהו ציווי לישראל – תמחה את זכר עמלק.

שני המקורות נוגעים בזיכרון: בשמות מבטיח הקב"ה כי ימחה את 'זכר עמלק' ומצווה על משה לכתוב זאת 'זכרון בספר', ואילו בדברים אנו מצווים לזכור את מעשיו של עמלק – 'זכור', ולמחות את זכרו – 'תמחה את זכר עמלק'. בדברים נוסף על הציווי לזכור גם הציווי לא לשכוח.

בין הקטבים של זיכרון ושכחה נעה מצווה ייחודית זו.

נחזור מעט אחורה לתקופת האבות על-מנת לחפש את שורשי הזיכרון.

עשרה בנים ובת נולדים לו ליעקב בבית לבן, ורחל עדיין עומדת בעקרותה. תיאור פקידתה של רחל מתואר בלשון מיוחדת – לשון הזיכרון:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְדֹוָד לִי בֵּן אַחֵר:  (בראשית פרק ל/כב-כד)

לכן מלמדים אותנו חז"ל כי רחל, כמו גם שרה וחנה, נפקדה בראש השנה – ביום שהוא יום זיכרון תרועה.

עיון נוסף בפסוקים יגלה כי לידת יוסף היא הגורם הישיר לעזיבת יעקב את בית לבן וחזרתו לבית אביו ארצה כנען:  "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (שם. שם. כה).

 

על הקשר בין שני האירועים עומדים חז"ל:

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף - כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו..."

ומוסיפים: מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל ..." (בראשית רבה פרשה עג , ז).

ואכן עם עמלק נלחמים דווקא בניה של רחל צאצאי יוסף ובנימין שהם "שטנו של עשיו".

יהושע בן שבט אפרים נלחם עם עמלק אחרי יציאת מצרים, שאול בן שבט בנימין נלחם נגד אגג מלך עמלק ומרדכי ואסתר גם הם בני שבט בנימין נלחמים כנגד המן.

"משנולד יוסף נולד שטנו של עשיו" - נולד מי שבכוחו להתמודד עם המהות של עשיו סבו של עמלק. נולד הכוח ההפכי לעשיו: עשיו – עמלק - מסמל את כוח השכחה שכן מגמתו היא לעקור ולהשכיח שם ד' מהעולם. לעומתו יוסף עניינו לנטוע את הזיכרון בעולם: הוא נולד בסימן זיכרון - "ויזכור אלוקים את רחל", פוגש את אחיו בסימן זיכרון - "ויזכור יוסף את החלומות" ונפרד מהם לפני מותו בסימן זיכרון - "פקד יפקד אלוקים אתכם".

הזיכרון הוא הכוח היוצר רציפות וחיבור: מחבר את האדם לאלוקיו, לעברו, להיסטוריה ולזהות שלו ומבטיח את העתיד כפי שמדגישה אימרה המיוחסת לרבי מקוצק: "כי בזכירה סוד הגאולה".  לעומת זאת כשפושה בקרב ישראל השכחה – שכחת עברם, זהותם ותפקידם - עולה עמלק על במת ההיסטוריה.

לאור זאת נגלה כי ביחס לכל אחת ממלחמות ישראל כנגד עמלק משתמש הכתוב במושג הזיכרון.

כך במלחמת יהושע בעמלק אחרי יציאת מצרים כפי שהזכרנו, כך במלחמת שאול בעמלק: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל... כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק..." (שמואל א טו/א-ג), וכך אף במלחמת מרדכי ואסתר בהמן. תחילת המהפך במגילה מתואר במילים אלה: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת..." (אסתר ו/א), והמגילה מסיימת בקביעה לדורות:  "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (שם. ט/כח).

 

נקודה נוספת המאפיינת את המלחמה עם עמלק היא העובדה שעם עמלק נלחמים "בדרך": "בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" כמו שנאמר על מלחמת יהושע בעמלק, כשעם ישראל בדרכו לארץ ישראל.  הדרך נזכרת גם בדברי שמואל לשאול לפני צאתו למלחמה בעמלק: כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם, כשעם ישראל בדרך למלוכה. ואף המלחמה בהמן היא "בדרך" – בדרך להיאחזות מחודשת בארץ ישראל ובניית המקדש בימי שיבת ציון. הדרך היא נקודת תורפה המתאפיינת בחולשת המחנה. בנקודת החולשה הזאת, בסדק הזה, נכנס עמלק.

רחל יולדת בדרך, מתה בדרך ונקברת בדרך וזוכה להיות "האמא של הדרך" שתגן ותתפלל על ישראל כשהם בדרכם לגולה. ואף בניה של רחל יוסף ובנימין ניחנו בכוחה של אמם – כוח הדרך, ולכן דווקא הם מסוגלים למלחמה כנגד עמלק שבא "בדרך":  "משנולד יוסף נולד שטנו של עשיו".

 

כוח הזיכרון מחד והכוח להתמודד בדרך גם כשעוד לא הגענו ליעד מאידך הם העומדים לנו במלחמה כנגד עמלק. כנגד העם עמלקי עמו נלחמנו בימים קדמונים וכנגד התכונה העמלקית עמה אנו נלחמים עד עצם היום הזה.

 

פורים שמח לכולנו!