דבר תורה לפרשת כי תצא

 

בס"ד

זוגיות ומשפחה בפרשת כי-תצא

פרשת כי תצא פותחת בסוגיית אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר. בדפוסי החיים היום קשה לנו להכיל סוגיה זו.

הרש"ר הירש בהקדמה לפרשה כותב: פרשה זו (פר' כי תצא) דנה בייחוד בחיי המשפחה, ביחסים בין המינים בחיי הנישואין, ביחס בין הורים לבנים ובין בנים להורים. שכן זה היה צפוי (בכניסת עמ"י לארצו) שקירבת העמים השכנים תשפיע דווקא על חיי המשפחה, ומאידך חיי המשפחה יזכו להגשמה מלאה רק עתה (בארץ ישראל), שהרי קיום המשפחה יצא מעתה מידי ההנהגה האלוקית הישירה (במדבר)  ויעבור לידי אבי המשפחה המפרנס את אשתו וילדיו.

(בהמשך פרושו לסוגיית אשת יפת תואר כותב הרש"ר): במסגרת הטיפול בשבויי מלחמה מכריזה התורה על קדושת המיניות של האשה מול תאוות הגבר והיא מגינה עליה מפני ניצול קל דעת.

על פי האמור בספרי וביבמות דף מ"ח ע"א, המעשים האמורים כאן נועדים להביא עליה ניוול ולמעט את חינה המגרה. יראה אותה זמן מה בביתו ובקירבתו, בלתי מקושטת ומגרה וכך תהיה לו שהות לבחון את עצמו בטרם ישאנה לו לאשה. שכן רוח התורה אינה נוחה מהנישואין האלה הנערכים על פי תכתיב התאווה. התורה מסמיכה לדין יפת תואר את דין האשה השנואה ואת דין בן סורר ומורה, ועל ידי כך היא מזהירה מפני התוצאות הצפויות מנישואין שהמניע שלהם הוא תאווה ולא תבונה ומצווה. עכ"ל

דברי הרש"ר כאילו נאמרו לתקופתנו. אנו חווים כיום נסיונות לקעקע את יסודות המסגרת המשפחתית הטבעית שבנויה מזוגיות בין איש לאשה, הורים וילדים, והתנגדות לכל צביון הלכתי המגדיר את הצורך בברית נישואין (חופה וקידושין) להתקשרות בין בני הזוג. בפר' כי תצא מובאים היסודות לבניית משפחה בעם ישראל:

כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ (פר' כי-תצא, פרק כב יג)

ספר החינוך תקל"ט, ח: שנצטווינו לקנות אשה באחת משלושה דרכים קודם הנישואין, ודרכים אלו ביארו חכמים שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה, ועל זה נאמר: כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ

וכך מובא ברמב"ם בהלכות אישות פרק א

הלכה א

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (שם כ"ב יג) כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ.

הלכה ב

וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

הלכה ג

וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה הרי היא אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין ואם רצה לגרש צריכה גט.

הלכה ד

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר (דברים כ"ג יח) לֹא־תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה

 

עפ"י התורה איש ואשה שרוצים ליצור קשר זוגי צריכים לכרות ברית נישואין. ברית זו מחייבת את בני הזוג לקחת אחריות על קיום הזוגיות ויוצרת מחוייבות הדדית. השלב הראשון הוא אירוסין שבו האיש מקדש את האשה, אבל עדיין אסורה לו. פרק זמן זה מאפשר לבני הזוג לבחון את הערכים הרוחניים, הנצחיים, המשותפים והחשובים להם[1], מתעצמת החיבה ומתחזק הרצון להתאחד בברית הנישואין. עם ברכות הנישואין מותרים בני הזוג לחיות חיי אישות ולבנות את ביתם.

במהלך החיים המשותפים מתגלים הכוחות האנושיים והעוצמות הרוחניות הטמונים בכל אחד מבני הזוג. המרחב הזוגי מתמלא ברצון להרבות טוב, יושר ואהבה.

היסוד המחיה, מרומם ומקדש את ברית הנישואין הוא האמונה ב-ה'[2]. תכונת האמונה מגלה ומעצימה את יכולת האמון הנקי והטהור בין בני הזוג  וזו מדבקת אותם באהבה אמיתית וקירבה אינטימית בגוף ובנפש עד וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד), אחדות שמאפשרת לאחד[3], לשכינה, לשרות בביתם. זהו המרחב המתאים להוליד ילדים ולגדלם בבריאות נפשית. לכן אשת איש אסורה באיסור חמור[4], כי בכך נשבר יסוד הקשר, השותפות והאהבה בין בני הזוג.

המשיכה בין איש ואשה היא עוצמתית מאד וקו דק מפריד בין משיכה ותשוקה שמקדשת את החיבור בין בני זוג לתשוקה שמביאה לפריצות והרס החברה האנושית שנבראה בצלם אלוקים.

לכן התורה מזהירה  לשמור על צניעות האיש והאשה (בפרק כב פס' ה) לֹא־יִהְיֶה כְלִי־גֶבֶר עַל־אִשָּׁה וְלֹא־יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה: ובפרק כג פס' י – טו, נאמר: כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:  חוסר צניעות ופריצות גורמים להסתלקות השכינה מעם ישראל

וכן בהמשך, בפרק כב יג-כט, אנו רואים עד כמה חמורה הפגיעה בנערה מאורשה ואונס של נערה בתולה.

בפרק כד פס' ה' ישנה הדרכה נפלאה לבני הזוג!

כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא־יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל־דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת־אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר־לָקָח

חתונה זה לא רק הפקת אירוע, חתונה זה תחילת תהליך של התקשרות בין איש לאשה, להכיר אחד את השני, להתרגל, להכיל, לכבד, להבין, לסלוח, להתפייס, לאהוב, לשמח ולשמוח בזוגיות עד שדמותו של האחד תכנס בליבו של השני (ספר החינוך). התורה מדריכה אותנו להשתחרר ממטלות וחובות ציבוריות כדי שתהיה פניות, זמן, מחשבה ומאמץ  לייצור מרקם יחסים זוגיים נכון. התקווה והתפילה שזוג המתחיל בבניית הזוגיות, מתוך רצון להיטיב ולשמח ומשקיע בשנה הראשונה, כך גם ימשיך הלאה.

יתכן וחלק ממצוות העשה והלא-תעשה המוזכרות בפרשה, שהן בעיקר מצוות שבין אדם לחברו, מלמדות אותנו הנהגות חשובות בין איש ואשה, כמו איסור הוצאת שם רע, לשון הרע, לא להתעלם ממשא כבד (תרתי משמע) המוטל על כתפי חברו, הכרת הטוב, התחשבות בצרכים כלכליים וכספיים, קיום הבטחות ועוד.

נסיים במאמר מהגמרא במסכת קידושין דף ע עמ' ב:

אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנא': בָּעֵת הַהִיא נְאֻם־ה' אֶהְיֶה לֵאלֹקִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל, (אומרת הגמ'): לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות. (ומביאה הגמ' את המשך הפס') וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם:

כל משפחה בעם ישראל היא צינור להמשיך קדושה, שכינה לעם ישראל, השריית שכינה מלאה בעם ישראל היא הגאולה השלימה.

שנזכה לשנה טובה ומבורכת, לשנת גאולה וישועה