דבר תורה לפרשת פנחס

שם הפרשה: 
פנחס

בס"ד

דבר תורה לפרשת פנחס מאת מר אליעזר דניאל יסלזון – יו"ר המכון הגבוה לתורה והמדרשה

"עלה אל הר העברים הזה"

פרשת פינחס כוללת תשעה סיפורים שונים המתרחשים כולם בשנה האחרונה ללכתם של בני ישראל במדבר, לקראת כניסתם לארץ כנען.[1] בסיפור השביעי בפרשה מצטווה משה לעלות אל  הר העברים ולהשקיף אל עבר ארץ כנען לפני מותו.

לסיפור זה ארבע חלקים:

1. הציווי

(יב) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: (יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן: פ

משה אינו נענה לציווי. במקום ההיענות, מבקש משה למנות לו מחליף.

2. בקשת משה למינוי מחליפו

(טו) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־ה' לֵאמֹֽר: (טז) יִפְקֹ֣ד אֱ-לֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה: (יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:

הקב"ה נענה לפנייתו של משה, ומציין את יהושע כמתאים לתפקיד המנהיג המחליף

3. בחירת יהושע

(יח) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו: (יט) וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵינֵיהֶֽם: (כ) וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כא) וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י ה' עַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה:

4. משה מסמיך את יהושע על פי ציוויו של הקב"ה

 (כב) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כג) וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה:

 

הופעת הסיפור השביעי כאן מעוררת מספר קשיים.

  • הציווי נכתב כאן בצורה מתפרצת, כשלכאורה אין כל קשר בינו לבין המסופר לפניו.
  • מדוע מצווה משה כבר כאן לעלות אל הר העברים ולמות? על פי בחינת התאריכים המופיעים בכתובים, נאמרו  הדברים בין מותו של אהרון בראש חודש אב של השנה הארבעים, לבין נאומו של משה בתחילת דברים שנאמר בתחילת חודש שבט שלאחר מכן. על פי המסופר מכאן ועד לסוף חומש דברים, היה משה מעורב בעוד עשיה רבה. מדוע אם כן הצטווה כבר כאן לעלות ולראות ולמות?
  • משה כלל אינו מגיב לציווי לעלות אל הר העברים, תגובתו היא הבקשה למנות מנהיג שיחליף אותו בבא העת. הכיצד?
  • הציווי כאן הוא תעתיק כמעט מדויק של הציווי שנצטווה משה ביום מותו בסוף פרשת האזינו (דברים ל"ב, מח). מה משמעותה של כפילות זו?

 

השאלות הנ"ל העסיקו הרבה מהפרשנים של המקרא, ומצינו אצלם שלוש גישות עקרוניות.

 

 

  1. ההודעה הנבואית המטרימה-גישת הרמב"ן

הרמב"ן כהרגלו רואה את הכתובים במבט רחב, ומתייחס למיקומה הבעייתי של הפרשה. גישתו פשוטה, הפרשה מסופרת שוב בסוף פרשת האזינו, בתיאור ימי משה האחרונים. זהו מקומה הנכון של הפרשה. שם מצטווה משה לעלות על הר העברים ולמנות את יהושע כמחליפו. ושם הוא מממש שני ציווים אלה.

כאן מופיעים הדברים כגילוי מטרים של הקב"ה, המגלה למשה את תכניותיו העתידיות. הסיפור כאן הוא מעין נבואה הנמסרת למשה כדי שלא יעלה על לבו שאולי יכנס לארץ כנען.

גישת הרמב"ן אינה פשוטה. מה מקום יש להעביר אל משה כמחצית השנה בטרם נפטר, את הנבואה המתייחסת לסיפור סוף חייו? גם לשונה של הנבואה קשה. כמו כן גישתו מחייבת אותו להסביר שמילות הציווי עלה וראה, המופיעים בפסוק י"ב, משמעותם לשון עתיד רגיל, בבחינת יגיע בקרוב הזמן בו תעלה ותראה.

 

  1. שני ציוויים נפרדים לעלות על הר העברים-גישת הרב יצחק אברבנאל

הקשיים על פירושו של הרמב"ן, הביאו את הרי"א לדרוש את הציווי של פרשתנו כציווי העומד בפני עצמו.

בחודשי חייו האחרונים על משה להכין את העם למעבר אל ארץ כנען. כדי שיוכל להכין את המעבר כראוי, טוב יהיה אם משה יראה את הארץ כמה וכמה פעמים. מאחר ומשה מנוע מלהיכנס לארץ, ראוי שלפחות יוכל לראותה מפסגת הר העברים. בתגובה לציווי עכשווי זה, מבקש משה למנות את מחליפו, ויהושע מקבל את המינוי. לאחר חודשים ספורים בימי חייו האחרונים מקבל משה שוב את הציווי לעלות על הר העברים הר נבו ולמות שם.

הקושי העולה מגישת הרי"א הוא שמשה לא מקיים את הציווי, למרות שמדובר בציווי העומד בפני עצמו, שאינו קשור לציווי האחרון של פרשת האזינו. 

 

  1. הציווי ככותר ספרותי-הרב אלחנן סמט

הרב אלחנן סמט רואה את מינויו של יהושע כעיקר הסיפור, ובמודע הוא מתעלם לרגע מהציווי לעלות אל הר העברים. על פי פירושו, מתוך שמשה מונה את ישראל, הוא מבין שיש למנות לעם הנכנס לארץ מנהיג ראוי. הניתוח הספרותי של בקשת משה, והשוואת הבקשה לסיכום המניין של בני ישראל, מרמזים על כך. הפועל פקד מופיע בבקשת משה למנות מנהיג, וגם הביטוי הייחודי כצאן אשר אין להם רועה, המופיע בבקשת משה למנות מנהיג מחליף, רומזים על מפקד בני ישראל.

מתוך כך סבור הרב סמט שמשה הפוקד את העם, מתעורר לבקש את מינוי מחליפו. זה תוכנה העיקרי של הפרשה. הציווי לעלות על הר העברים ינתן למשה רק בסוף ימיו ממש, ואין מקומו כאן כלל. הציווי נכתב כאן מאחר וקיים צורך להציב כותרת לסיפור המרכזי, דהיינו לבקשתו של משה למנות לו מחליף. לדבריו

"בקשתו של משה באה באמצע פעילותו הרגילה כמנהיג העם, ועל כן היא היתה מכה בנו כרעם ביום בהיר, ללא כל הכנה נפשית מצדנו וללא כל בסיס בכתוב. אלמלא הודיעה לנו התורה לפני כן כי קרוב יום מותו של משה (ובכך רמזה לנו כי גם משה עצמו מודע לכך)."

 

  1. הסיפור המפוצל-גישת הספרי

בדעתנו להציע הסבר שונה המסתמך על המקום השלישי בו מופיעה העלייה על הר העברים.

כוונתנו היא לתחילת פרשת ואתחנן בדברים פרק ג. לאחר שבתחילת הפרק משה מתאר את כיבוש עבר הירדן ומסירתו לבני ראובן גד ומנשה, הוא עובר לספר על בקשתו מהקב"ה לעבור לארץ כנען. כאן מתחילה פרשת ואתחנן, עם תחינתו של משה לעבור אל ארץ כנען.

דברים ג, (כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: (כד) ה' א-לוהים אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵ-ל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ: (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן:

משה מתאר גם את סירובו של הקב"ה הכולל את הציווי לעלות ולראות את הארץ מעל ראש הפסגה, ואת הציווי למנות את יהושע כמחליף.

(כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כז) עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: (כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר:

המדרש משייך את סיפור תחינתו של משה, למסופר בפרשתנו. וכך מצינו בספרי במדבר פיסקא קלד,

בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר דומה אני שהתיר לי נדרי. התחיל שופך תחנונים לפני המקום.....שנאמר ואתחנן אל ה' (דברים ג כג) במיני תחנונים. 

צירוף שני המקורות מאפשר לנו לקבל את התמונה השלימה כדלהלן.

הסיפור התחיל עם כניסתו של משה לנחלת שבטי עבר הירדן. כניסה זו מעוררת אצלו את הרצון להצטרף לעוברים לארץ כנען. הוא מתחנן אל הקב"ה, ומבקש לעבור. הקב"ה מסרב, ומודיע על הסירוב למשה באמצעות הציווי לעלות להר העברים. ההנחיה לעלות אל הר העברים גורמת למשה לבקש למנות לו מחליף. יהושע נבחר ומשה סומך ידיו עליו.[2]

 

צירוף הסיפור מפרשת ואתחנן לסיפורים של פרשת פינחס, מחייב להתמודד עם שני קשיים.

  • עלינו לברר מדוע אין הפרטים בשני הסיפורים זהים.
  • עלינו להסביר מדוע פיצלה התורה את הסיפור, ולא הזכירה בפירוש את תחינתו של משה, כאן בפרשת פינחס.

הקושי הראשון מהווה פרט מהבירור הכולל של היחס שבין סיפורי המדבר המתוארים בחומשים הקודמים, לבין אזכורם על ידי משה בנאומו האחרון שבספר דברים. נראה שמשה בנאומו בדברים שינה את אופן הצגת הדברים, מאחר ורצה להשפיע על הדור הנכנס לארץ ולעודדו. מתוך כך העביר משה בנאומו ציוויים של הקב"ה והציגם כיוזמות שלו או של העם, ולהיפך, הציג יוזמות של העם כציוויים של הקב"ה. כך גם כאן. משה בנאומו מעוניין לבסס מעמדו של יהושע כמנהיג החדש. לכן פוסח משה על הבקשה שלו למנות לו מחליף, ומזכיר רק את בחירתו של יהושע על ידי הקב"ה-וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ.

הקושי השני מחייבנו להסביר מדוע נמנעה התורה מלהזכיר את תחינת משה בסיפור הדברים בפרשת פינחס, למרות שתחינתו מהווה מרכיב חשוב בהתהוותה של הפרשה.[3]

עלינו להסביר שהתורה נוקטת לעתים לפצל את סיפוריה ולהעביר חלק מהסיפור למקום הנראה מתאים יותר.

תחינתו של משה מייצגת בקשה אישית שלו שאינה משתלבת עם צרכי העם. לבקשות אישיות שכאלה כמעט ואין מקום בסיפורי התורה, המספרת את סיפורו של העם על מנהיגיו. רק בנאומו האחרון הכולל גם גישות והרגשות אישיות, מוכנה התורה לכלול בקשות שכאלה.

גם בקשותיו של משה שהוזכרו בחומש שמות ובחומש במדבר הנראות כבקשות אישיות, הן למעשה בקשות עבור העם.[4]

 

סיכום

הסתמכות על העיקרון שדברי התורה משלימים אלה את אלה, מאפשרת לנו לקרוא יחדיו את סיפור תחינתו של משה בתחילת פרשת ואתחנן, עם הציווי המתפרץ לעלות אל הר העברים בפרשת פינחס. הסיפור המאוחד מובן היטב, שהרי תחינתו של משה היא המניע המרכזי שלו.

התורה נמנעת מלהזכיר את בקשתו האישית של משה בפרשת פינחס, כדי להדגיש את פעילותו הממוקדת והמתמדת של משה עבור עמו אותו אהב ועבורו מסר את נפשו.

 

 

 

[1] כ"ה 10-15    כריתת ברית שלום לפנחס; 16-18     צרור את המדיינים; כ"ו 1-51המפקד השני של בני ישראל

52-56 לאלה תחלק הארץ בנחלה; 57-65 מפקד הלויים; כ"ז 1-11 בנות צלפחד וירושתן; 12-14עלה על הר העברים;  15-23בקשת משה-איש על העדה; כח,כ"ט-ל 1 קרבנות המוספים

 

[2] מבין הפרשנים הקלסיים, מצינו שרק החזקוני (המאה הי"ג צרפת) הלך בדרכו של הספרי, וכרך את שני הסיפורים יחדיו. וכך כתב בפירושו לפרשת פינחס,

(יב) עלה אל הר העברים חסר כאן מה שהתפלל משה לעבור בארץ ופירשו במקום אחר כדכתיב ואתחנן אל ה' וגו'.

[3] כבר הפרשנים הראשונים היו ערים לפיצול של סיפורים, ולעתים פתרו הדבר בהערה כללית שדברי התורה צריכים אלה לאלה. ראה לדוגמא רש"י (במדבר כא כא) וישלח ישראל מלאכים - ובמקום אחר תולה השליחות במשה.....הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח.

[4] כדוגמא נביא שני מקומות שכאלה. הבקשה לאחר חטא העגל, נראת כבקשה אישית, אך כל מטרתה למנוע כילויו של העם. (שמות לב),(לא) וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־ה' וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב: (לב) וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ: וכן מצינו בבקשתו האישית לכאורה בקרבות התאווה בפרשת בהעלותך. גם כאן משה מבקש למעשה למלא בקשת העם למזון (במדבר יא),(יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: