והאמת תורה דרכה – התייחסות לפולמוס שעוררו דבריו של הרב קלנר

דבריו של הרב קלנר שפורסמו ברבים עוררו פולמוס רחב על נושאים רבים כגון: לימוד תורה לנשים, הבדלים מהותיים בין נשים לגברים, תפקידם של נשים וגברים בבניית עולם המעשה ועולם הרוח ועוד. כמי שעסוקים בלימוד תורה לנשים וכמי שרואים בדבר ערך בל ישוער בחרנו להביא שתי התייחסויות לדבריו של הרב קלנר ממרצי המדרשה ד"ר מירב טובול כהנא והרב יובל שרלו וכפי שסיימה מירב בדבריה "והאמת תורה דרכה".

ד"ר מירב טובול - כהנא

לאחר ששככה מעט סערת דברי קלנר, אני מקווה שאפשר לדון בליבת דבריו באופן רציני. אחרי שמנפים את הביטויים המזלזלים והפוגעניים שבדבריו, יש כאן שיטה הגותית שלמה שמאחוריה עומדים רבנים, רבניות ובתי מדרש. הסגנון אמנם משתנה, והוא לרוב רך יותר, אך תורף הדברים דומה, והוא ראוי לדיון.

תפיסתו של הרב קלנר ודעימיה אוחזת בדברי המהר"ל על חומר וצורה בחלוקה מגדרית כפשוטם. היא מצטטת את דברי הרב קוק בפסקאות רבות שמפשוטן עולה שהגבר מוכשר וראוי להנהגה, לעיוני, לשכלי, "ואילו הצדדים הגבוהים של מגמות העולם, התרבות, תפיסות חובקות זרועות עולם, הם אינם המקומות שאנו מצפים שהנשים בדרך כלל תגענה לאיזה הישגים בזה" [הרב קלנר]. לדידם אכן כל עולמה של האישה הוא "בהשלמתה את אישהּ בהרגשתה העדינה, ונטיותיה הטבעיות הרכות והישרות האמורות לאזן את מתח החיים הגברי (הפעלתני, הלוחמני, העז והכובש), בשקט הטבעי הפנימי שלה; ובהיותה כ"אם בישראל", בהבאת נשמות של "נצח ישראל" לעולם, במסירות דואגת ובחם האהבה וברוך האימהי" [הרב קלנר].

אולם כנגד תפיסה זו עומדת גם תפיסה יהודית אחרת. הניסיון לטעון שהתפיסה שלעיל היא ורק היא משקפת את דברי חז"ל והתורה - אינו אמת. גישה אחרת משתקפת למשל אצל בעל העקדה:

"והנה בשני השמות אשה חוה נתבאר שיש לאישה שתי תכליות, האחד מה שיורה עליו השם אשה – כי מאיש לוקחה, וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האימהות וכמה צדקניות ונביאות... והשני עניין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה – אם כל חי. והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד". ההולדה והקמת המשפחה הן פונקציות חשובות ומהותיות בעולמה של האישה, אך בהחלט לא היחידות.

האם גברים ונשים שונים? כנראה כן. אבל להמשיג את ההבדל הזה ברשימות מכולת מגדריות; להגדיר את הגברים כך ואת הנשים אחרת – זה חטא כפול. ראשית, מפני שעינינו רואות שבסופו של דבר יש כ"כ הרבה "יוצאי דופן" לפי כל הגדרה שניתן. שנית, מפני שהניסיון להגדיר את המינים [ובעיקר את "האופי הנשי"] בא בד"כ כדי לתחם ולצמצם את מרחב הפעילות [בד"כ של האישה] ולומר שהיא מוכשרת לזה אך לא לדבר[ים] אחר[ים]. אולם עינינו הרואות שהכישרון הנשי יכול לפעול לא רק במרחב הפנימי אלא גם החיצוני, ולא רק הרגשי אלא גם השכלי, וגם שם לעשות טוב ולהשפיע בטוב. האם נשים שבורכו בחכמה ובבינה, ביכולת לימוד ועיון אינן צריכות לנצל את מתנת האלוקים כדי לפעול טוב גם בעולם ולא רק בביתן? ב"ה כולנו נהנים מפרות העשייה של נשים הנמצאות בחזית המדע [גם אם הן לא זכו בנובל...]. באותו אופן אנו ב"ה נהנים ממסירותן של האימהות לביתן ומניצול כישרונותיהן בבית פנימה.

בעיקר יש להתעכב על העניין של לימוד תורה לנשים. אפשר אמנם לאחוז בגישת הפשט ש"התכונה של הגבר היא לבוא לאושרו על ידי הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי. והתכונה של האישה היא בנויה להיות הולכת ומתפתחת דווקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים" (שמונה קבצים, א, תקיד). אפשר לדון ולהתווכח מה הרב קוק היה אומר היום, במציאות הכללית והפרטית שהשתנתה. אך גם מי שמתעקש לטעון עמדה כזו היום חובה עליו לשים לב שהעולם היהודי מכיר גם גישות אחרות כמו זו של בעל העקדה שהוזכרה, וכמו זו של האדמו"ר האחרון מחב"ד שראה בלימוד התורה של הנשים את אחד מסממני הגאולה, וציין שהדבר משפיע גם על תוככי הבית פנימה, וזה "מוסיף חיות והתלהבות יתירה בלימודם של הילדים" [ספר השיחות, תש"ן, אמור].

איזה עיוות חינוכי, ערכי ורוחני נוצר מכך שבלימודי החול הדרך סלולה לבנות ואילו ביחס לקודש אומרים להן אל תקרבו [אמנם אליבא דרב קלנר כל עיון שכלי אינו מתאים לאישה, אך בענייני חול כמעט שאין מי שמשמיע קול].

כיצד ניתן להגיע לדרגות גבוהות של אהבת ה' ויראתו, שגם נשים חייבות בהן, מרגש בלבד? ממה שמנביע להן עולמן הפנימי? כמה שטוחה תהיה עבודת ה' שכזו שאין בה העמקה והרחבה. זאת עוד לפני שדיברנו על הזכות והחובה של נשים להרוות את צמאונן הרוחני בדברי אלוקים חיים, ומתוך כך לשמוע טוב יותר את הקול האלוקי ולהתדבק בו, ואכמ"ל.

בעולם המודרני והפוסט-מודרני שלתוכו נולדים ילדינו הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים וחייבים לעשות הוא לחנך את בנינו ובנותינו לתורה. ללימוד תורה. לאותיות של תורה. לדעת תורה ולקדושתה. המדרשות אינן בית חולים לרפואת הקלקולים, אלא בדיוק נתיב הגאולה ששרטט האדמו"ר האחרון. כמה בתים של תורה, חלומות ושאיפות בקודש נוצרים אצל תלמידותינו הודות לרוממות קרנה של תורה, ומשם מוזרמים לעם ישראל כולו.

האתגרים שהמציאות המתחדשת, השינויים במעמד האישה והרחבת עולם התורה הנשי מגלגלים לפתחנו הם רבים. החל משמירת הבחירה האישית הפנימית של כל אישה לבחור באופן מדויק במה שטוב לה ולביתה [לפעול רק בבית או גם בחוץ]; ממשיך ביכולת להכיל שינוי ולחולל שינוי בתוך עולם המסורת מתוך שמירה על המסורת; ובעיקר איך שומרים וממשיכים לבנות משפחות בריאות וחזקות שלתוכן אנו מגדלים את ילדינו. האתגר הזה יכול להצמיח תובנה עמוקה וחדשה בדבר השותפות והברית הזוגית. שותפות עמוקה בבניית בית בישראל.

האפשרות לצמצום האופק הנשי – הכללי והתורני – אינה אמתית. לא רק משום שאין לזה סיכוי, עולם העשייה והלימוד הנשיים ב"ה פורח כמעט בכל המחוזות; אלא בעיקר מפני שזו אפשרות שאינה נכונה. במובנים רבים אנחנו בעידן של גאולה, וכדברי הרבי מלובביץ' החכמה והבינה הנשית הן חלק ממגמה זו. והאמת תורה דרכה.

הרב יובל שרלו

בשעה שברא הקב"ה את האדם – זכר ונקבה בראם, בירך אותם וציווה אותם כאחד:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". בכך לימדונו בתורתו כי ביסוד הבריאה שווים הם זכר ונקבה, ושניהם בצלם א-לוהים נבראו, ושניהם מופקדים על קיומו של עולם, ומעוטרים בתכונות הנדרשות לכך, ומהווים השלמה האחד לשני בהיותם עשויים האחד עם השני וברואים כאחד. זו הבשורה הראשונה של התורה ביחס לבני אדם, והיא המושכל הבסיסי והיסודי של הכתוב בתורה. כל ניסיון לטעון דבר מה על כשל מהותי באחד מהם מתנפץ אל מול דברים פשוטים ויסודיים של תורה.

דברים אלו למדנו מתורתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "… כך גם סדר הדברים שמבריאת העולם. התורה, בסוף סיפור הבריאה, אומרת: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה בראם". הבריאה היחידה בצלם האלוקי והיא – זכר ונקבה בראם". האדם – חד שהוא שניים, שויון – שלמות מחוברת. מתוך הכללה זו בסיפור בריאת האדם מפרטת התורה להלן כיצד נבראו הזכר והנקבה…הנעשה הפרטי המיוחד בריאת האישה היה מצלע האדם, "ויבן את הצלע", אך ההדגשה הכללית ההתחלתית "זכר ונקבה בראם" – יחד, שויון…".

לאורך הדורות נכתבו דברים קשים מאוד על נשים. אינני חושב שנכון לבאר אותם בביאור אפולוגטי, ולטעון (לדוגמה) ש"נשים דעתן קלה" הם דברי שבח לנשים, או שאין בהם אמירה ערכית. הדברים הקשים נכתבו גם על רקע מציאות, בה נשים באמת היו משועבדות לצרכי הקיום, ואכן השתרכו הרחק מאחור. עולם בלי חשמל, מים בברזים, טיטולים, מקרר ופריזר ועוד ועוד – הוא עולם בו נשים היוו שפחות לעצם הקיום, ועל כן יצרו את הרקע המתאים לדברים אלה. חלק בלתי נפרד משחרור העולם מכבליו (ויצירת כבלים חדשים…) טמון בשינוי המבורך, המאפשר לשוב לפרק א של ספר בראשית כמצפן היסודי ביותר שלנו.

עובדה זו אינה שוללת את ההבחנה המגדרית שבין איש ואישה. שכן בפרק ב' של ספר בראשית מבארת התורה את ההסתעפויות: איש ואישה נבראו באופן שונה, ובשל כך יש בהם, ברמה העקרונית, תכונות שונות ועולמות שונים. הקביעה שמדובר בשוני אינה מזכירה דבר על דירוג, על יכולות, או כל עניין אחר המעניק אפשרות לטעון טענות בוז וזלזול, אלא בחיפוש מתמיד אחר היחס שבין שני הפרקים: במה שווים גברים ונשים, ובמה יש להביא לידי ביטוי את ההבחנה המגדרית העמוקה. ההלכה עוסקת בכך כל הזמן, ודנה מה בהלכה מביע את השוויון שבין איש ואישה – "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה", ומה חייב לבטא את ההבחנה ואת ההבדל. לא זו בלבד, אלא שיש גם מרחב גדול של אפשרויות, כגון סוגיות הגמרא על "לעשות נחת רוח לנשים", ההכרעה של רבינו תם שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ועד הכרעה מקצה אל (כמעט) קצה של רבני דורנו שנשים לומדות תורה, בצורה זו או אחרת. בכך ניצבת ההלכה גם נגד מגמות תרבותיות אחרות, החותרות לטשטוש מקסימאלי אפשרי של ההבחנה שבין גברים לנשים.

זכות גדולה היא להיות שייך לתנועה תורנית רחבה בה לא זו בלבד שגם נשים הן חלק בלתי נפרד מתלמוד התורה שבה, אלא שהן גם מביאות קולות אחרים, שמפרים את לימוד התורה בצורה מיוחדת. דווקא אנו, שמאמינים גם בנאמר בפרק ב בתורה, ומכירים גם בהבדלים של נשיות וגבריות (תוך מודעות עמוקה שמדובר בהבחנות רכות ולא כוללניות וקשוחות), צריכים לשמוח על התהליך הזה, להתברך ממנו, ולהיות חלק מהסרת תוצאות הגרוש מגן עדן אל עבר עתיד מבורך יותר.