דבר תורה פרשת ראה

שם הפרשה: 
ראה

דברי תורה לפרשת ראה

מאת הרב ארי דוד קאהן

 

 

קדושה ריכוזית וקדושה ביזורית

בפרשת ראה, משה ממשיך להכין את העם לקראת החיים החדשים בארץ ישראל. הוא מזהיר אותם שוב ושוב שלא לנכס לעצמם את דרכי הפולחן הפגאניים של יושבי הארץ, אשר עובדים את אלוהיהם ״תחת כל עץ רענן.״ במקום הביזור הפולחני הרווח בארץ כנען, משה מדגיש, עליהם לבנות מקום פולחן מרכזי; שם, ורק שם, הם יביאו קרבנות לה׳. בחינה ראשונית של האזהרות של משה עלולה להביא את הקורא להסיק שהתוקף של היהדות, הפולחן והחוויה הדתית היהודית, מוגבלים למקדש המרכזי אשר תיבנה לאחר דורות בירושלים, או למשכן אשר ימלא את תפקיד המקדש עד שזה ייבנה. אך ציווים נוספים המוזכרים בהמשך הפרשה מוכיחים שתפיסה זו של קדושה ריכוזית אינה מדויקת: אלמנט חדש של קדושה מתגלה בפרשת ראה, וקדושה זו מבוזרת יותר מכל מה שהכרנו.

ענין שנת השמיטה כבר הוצגה בתורה פעמיים קודם לפרשתנו זו: פעם אחת באופן תמציתי בפרשת משפטים[1], ופעם נוספת בהרחבה בפרשת בהר[2]. בשנת השמיטה, אנו מצווים להפקיר את השדות, הפרדסים והגנים בארץ ישראל ולהזכיר לעצמנו שהבעלות האמתית על הארץ היא של הקב״ה. במשך שש שנים, אנחנו מעבדים את האדמה ונהנים מפירותיה, אך בשנה השביעית אנחנו זוכרים שלאמיתו של דבר, אנחנו דיירים – ובעל הבית הוא ריבונו של עולם. ״בעל הבית״ מציב כללים מאד ספציפיים וברורים, ודיירים החפצים להמשיך ולחיות בארצו חייבים לכבדם. ואכן, משה מזהיר ומסביר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שעם ישראל יורש את הארץ ומוריש את שבעת העמים היושבים עליה - לא מתוקף היותם בעלי זכויות כלשהם, אלא כקיום של הברית שנכרת עם האבות[3], וכתוצאה מהתנהגות מאד לא ראויה של אותם שבעה עמים. יושבי ארץ כנען יגורשו מפני עם ישראל מהסיבה הפשוטה ביותר: הם לא צייתו לכללים הבסיסיים ש״בעל הבית״ הציב - ואם עם ישראל יפר את הברית ויתנהג כמוהם – סופה להיגלות כמוהם.[4]

אם כך, כיצד זוכים לארץ ישראל? ברור שנדרש יותר מהימנעות מעבודת אלילים. הקב״ה דורש שנבנה חברה צודקת, והאלמנט החדש של קדושה שבפרשתנו מכוון למטרה זו בדיוק: ״שמיטת כספים,״ או בלשון מעט יותר מודרנית, מחיקת חובות, בתום שנת השמיטה.[5]

בשנה השביעית, אסור לעבוד את האדמה; אפילו גידולים הצומחים מאליהם נחשבים כהפקר. רק כך נוכל להפנים את הרעיון המרכזי: הארץ אינה שייכת לאף אחד מאתנו. ברם, בעיה ״קטנה״ עלולה להיווצר כתוצאה מהשבתת העבודה החקלאית במשך שנה שלמה: הישרדות. האיכר מפקיר את אדמותיו; כל מי שזקוק לגידולי שדותיו יכול לבא וללקט כפי צרכו בשנה השביעית. הנטל של שמירת מצות השמיטה נופלת לחלוטין על כתפיו הצרות של החקלאי היהודי. גם אם יחסוך במשך שש שנים על מנת לשרוד את שנת השמיטה, שנה שלמה ללא הכנסה יעמיד אותו בפני קושי כלכלי עצום.

ובדיוק למצב הזה מכוונות המצוות של הלוואה ושמיטת כספים – יצירת חובות ומחיקתן. מי זקוק להלוואה יותר מהחקלאי נטול ההכנסות בשנה השביעית?[6] ומי יותר מתאים ללוות לו את הכסף הדרוש למחייתו בשנת השמיטה מאשר אחיו היהודי אשר אינו עוסק בחקלאות, ואשר פרנסתו בשנה השביעית אינה נפגעת – ואולי אף משגשגת משום שבאותה שנה הוא אוכל חינם מיבול הארץ? במשך שנת השמיטה, תושבי הערים צוברים חסכונות; שנת השמיטה מאפשרת לכל מי שאינו עוסק בחקלאות להתחזק כלכלית על ידי צמצום ההוצאות. אך החקלאי חווה את שנת השמיטה באופן הפוך: בכל יום שעובר, חסכונותיו מתדלדלים, ומצבו הכלכלי מתערער והולך. פרשת ראה נותנת מענה למשק היהודי: מצוות השמיטה, ההלוואה, ושמיטת הכספים מחזירים איזון למערכת הכלכלית של ארץ ישראל. והרי הצורה השורשית והראשונית ביותר של צדק חברתי, ושל חלוקת ההון באופן יותר שוויונית: בשנת השמיטה, הרווחים שנצברו מלקיטת סחורה חקלאית חינם מוחזרים לחקלאים על מנת לסייע להם בשנה שאין בה סחורה בפירות האדמה.  בדרך זו הנטל של השבתת המשק החקלאי והפקרת הקרקעות אינו נופל על החקלאים בלבד. לכל שאר העם מוטלת החובה – והזכות – להשתתף במצות המשיטה על ידי מתן הלוואות לחקלאים נזקקים באותה שנה, ולהשמיט את ההלוואה בתום שנת השמיטה.

 

אל לנו להחמיץ את המסר הסמוי הגלום במצות שמיטת כספים: כשם שארץ ישראל ופירותיה קדושים, ושייכים, בסופו של דבר, לקב״ה, כך גם ההון הנצבר על ידי יושבי הארץ. בין אם בית אב מתפרנס מעבודת האדמה או מסחורה, מחקלאות או מתעשייה – הפרנסה היא מאת ה׳, וההון הנצבר – בדיוק כמו האדמה עצמה – היא שלו. שני הציוויים – שמיטת הארץ ושמיטת כספים – נובעים מאותו מקור, ובשניהם הקב״ה שולח לנו מסר זהה: אבינו שבשמים הוא הזן והמפרנס הבלעדי.

 

הלל הזקן, מגדולי חכמי המשנה, היה מודע למסר הגדול של מצוות השמיטה. ולכן, על מנת לשמור את הרוח והכוונה של שני המצוות גם יחד, הוא תיקן את תקנת הפרוזבול[7] –תקנה מושמצת בפי רבים אשר לא מבינים את יסודותיה וכוונותיה. בתקופה שבו רב העם לא ישב בארץ ישראל, הלכות השמיטה נשמרו מתוקף גזרה דרבנן; במצב שבו מיעוט העם יושב בנחלתו, אין דיני שמיטה נהוגים מכוח מצוה דאורייתא.[8] במצב דברים זה, מערכת מחיקת החובות של מצות שמיטת כספים עמדה בפני קריסה, ורבים נמנעו מלהלוות כספים ליהודים קשיי יום בשנת השמיטה. הלל ביסס את תקנת הפרוזבול על פרצה קיימת בהלכות שמיטה, אשר אפשרה לבעלי חוב להפקיד בידי בית הדין את שטר החוב, ובכך, להוריד מעצמם את נטל הפדיון. זאת מכיוון שחובות אשר הופקדו בבית הדין אינם נשמטים בתום השנה השביעית.[9] על ידי תקנת הפרוזבול, הלל מצא דרך לאפשר לבעלי חוב לעקוף דין דרבנן (שמיטת כספים בתום שנת השמיטה) על מנת לקיים מצוה דאורייתא של הלוואה לנזקקים. במלים אחרות, על ידי תקנת הפרוזבול, אותם רבנים אשר הורו ללווים לבטל הלוואות הם אלו אשר גם הציבו גבולות על רמת הסיכון של מלווים פוטנציאליים.

 

בימינו , צצה אופנה חדשה של לעג לממסד הרבני, בטענה שהוא מצליח למצוא, לנצל – ואפילו לייצר יש מאין -״פרצות״ נוחות בהלכה. ציניקנים מהסוג הזה נהנים מאד להצביע על תקנת הפרוזבול כראיה שהרבנים יכולים להפוך את התורה על ראשה כרצונם, ולכופף את ההלכה כאות נפשם. רש״י, ועוד רבים וטובים מבין הראשונים והאחרונים, אינו מסכים אם הגישה הצינית הזאת: הוא הסביר שהחידוש של הלל הזקן היה בכך שהוא הפעיל עקרון הלכתי קיים מתחום ההלוואה – עקרון שתוקפו מדאורייתא - על דין דרבנן. לא היה כאן מקרה של התערבות בקיום או אי-קיום של דין דאורייתא; אדרבא. הפרוזבול אפשר החזרת כספים לבעלי חוב, תוך רצון לקיים מצוה דאורייתא של הלוואה.

 

מצוות השמיטה יוצרות איזון חברתי: כאשר הנטל הכלכלי של שמיטת הארץ מתפזרת בין חלקי המשק השונים, נוצרת ערבות הדדית – ולכן מצות שמיטת כספים היא הצד השני של מטבע שמיטת הארץ. כאשר הן נשמרות כשני חצאים של מערכת כלכלית אחת שלמה, מצות שמיטת הארץ ומצות שמיטת כספים משמרים את המארג העדין של החברה היהודית, ובו בזמן מאירים בזרקור את סוד קיומנו ושגשוגנו: הארץ היא של ה׳. נוכחותנו והמשך הצלחתנו בארץ תלויים בחסדי ה׳ – ובנכונות שלנו לבנות ולטפח חברה מתוקנת וקדושה המבוססת על עקרונות של ערבות הדדית.

 

 

[1]  שמות פרק כג, י-יא

(י) וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:

[2]  ויקרא פרק כה, א-ז

(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַהֽ': (ג) שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ: (ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה֑' שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: (ה) אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ: (ו) וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ: (ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל: ס

[3]  דברים פרק ז

(ז) לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה' בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים:

(ח) כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת ה׳ אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם...

[4]  דברים פרק ט, ד-ה

(ד) אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף ה֩' אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם׀ מִלְּפָנֶיךָ֘ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי ה֔' לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה ה֖' מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ: (ה) לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע ה֙' לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב:

[5]  דברים פרק טו, א-יא

(א) מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: (ב) וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־ אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽהֽ': (ג) אֶת־הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ: (ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ ה֔' בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: (ה) רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ו) כִּֽי־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: ס (ז) כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן: (ח) כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ: (ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ: ס

[6]  חזקוני דברים פרשת ראה פרק טו פסוק ב

לא יגש המשה את רעהו ואת אחיו כי קרא הלוה שמטה לשדותיו לשם שמים ואין לו במה יפרע ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר ואם המלוה דוחקו אומר לו המתן לי עד שאמכור את תבואתי.

[7]  משנה מסכת שביעית פרק י משנה ג

פְּרוּזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל:

[8]  רש"י מסכת גיטין דף לו עמוד א

בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואף על גב דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת.

[9]  משנה מסכת שביעית פרק י משנה ב

...הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין: