חטא העגל - חטא הפטישיזם

ה'תשע"ז

 

מאת הרב יעקב אריאל

תוצאת תמונה עבור ספר תורה

חטא העגל - חטא הפטישיזם

 

 

ר' מאיר שמחה מדווינסק מסביר את שבירת הלוחות כתוצאה של חטא הפטישיזם. אומנם במעמד הר סיני זכה עם ישראל להתגלות א-להית ולהתעלות נפשית  גבוהה שבה הגיע להשגה מופשטת "כי לא ראיתם כל תמונה בלתי קול." אולם קשה היה לעם ישראל שזה  עתה יצא ממצרים ומתרבותה האלילית להשתחרר לגמרי מהצורך בהמחשה. הוא היה  זקוק עדיין לאובייקט מוחשי להעריצו ולקדשו. עד עתה משה היה האובייקט. הוא המוציאם ממצרים, קורע את הים, מקבל תורה מאת ה'. והנה עברו ארבעים יום ומשה לא חזר. כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. הם חיפשו אובייקט אחר והחליפו את משה בעגל הזהב, סביבו רקדו בהתלהבות עצומה

כשמשה ראה את האקסטזה והמחולות סביב העגל הוא חשש שאם יביא את הלוחות הם יחליפו את העגל בו ובלוחות שבידו. ואת אותה הערצה והתלהבות היו מנתבים  לו וללוחות ומיחסים להם קדושה עצמית, לא בגלל שליחותם, מסריהם  ותוכנם, אלא רק בגלל העובדה שהוא משה האיש ש עמד בהר  ואלו לוחות האבן שהוריד מסיני. היה צורך לזעזע אותם, ולעקור מליבם  את תפיסתם המוטעית.  רק על ה' נאמר נקדישך ונעריצך ולא לשום דבר אחר. הלוחות רק מיצגים את דבר ה' אך אין להם קדושה עצמית. קדושתם נובעת מהתוכן החקו בהם אני ה' אלקיך... לא תעשה לך פסל וכל תמונה. 

רק כאשר שבר משה את הלוחות הם הבינו שהם עדיין לא הפנימו את האמונה האמיתית בה' ותורתו הטהורה.

שבירת הלוחות דומה למחיקת מגילת סוטה. ואכן משה השקם כסוטות. מגילת הסוטה  קדושה, שהרי היא מכילה את שמותיו של ה'. אך כשאין שלום בין איש לאשתו שמו של ה' מחולל.  כי "שלום"  הוא שמו של ה' אחד ושמו אחד והמאמין בו באמת חייב לחיות בשלום  עם זולתו ללא מחלוקת.  ללא שלום  אחדותו של ה' מופרת. מחיקתה של מגילת הסוטה מחזירה את השלום לבית. מבחינה רעיונית יש כאן כתיבת שם ה' ולא מחיקתו. התורה התירה באופן חריג  מעשה חמור זה כי היא רואה בכך תיקון  יותר מאשר קלקול. זהו ההסבר לשבירת הלוחות. שבירתם היא כתיבתם מחדש בצורה נכונה.

קדושת הר סיני הייתה זמנית רק לצורך מתן תורה במשוך היובל המה יעלו בהר. הלוחות שניתנו בסיני היו לדעת משה קדושים רק ע"מ שבני ישראל יקבלו  באמצעותם את התורה, ילמדוה ויקיימוה. לכן כשראה את העגל והמחולות הוא שברם. 

 

המשך חכמה בהסברו זה מזהיר אותנו מפני חטא הפטישיזם בכללו. אנו מכירים תופעה זו בתרבות האלילית.  אולם בהעדר אמונה מזוככת היא  עלולה לחדור   גם לליבם של אנשים מאמינים בה'. לדוגמא, יש הטועים ליחס קדושה למזוזה לא  בגלל תוכנה, שבה נמצאת הדרישה לאמונה בלתי מסויגת בא-ל אחד וצייתנות  מוחלטת למצוותיו, אלא כאל חפץ בעל ערך עצמי, מעין "רב-בריח" שהוא עצמו, גם ללא הזדהות עם מסריו,  מגן ושומר, כביכול. ולא היא. המזוזה אכן מגינה ושומרת, אולם בעיקר בגלל ההזדהות עם הרעיון המובע בה (עיין רמב"ם הל' מזוזה). או דוגמא אחרת, אנשים טורחים לכתוב ספר תורה לזכר קרוב שנפטר. מכניסים אותו בהוד והדר, מנשקים אותו ורוקדים סביבו, אולם אח"כ זונחים אותו. הם לא באים לשמוע את הקריאה בו  ולא לשמור את מצוותיו והוא מונח בארון ללא דורש עד יום הזכרון פעם בשנה, אם בכלל זוכרים אותו...

תאריך עדכון אחרון : 16/03/2017