פרשת השבוע

שם הפרשה: 
ויגש

דברי תורה לפרשת השבוע, ויגש
מאת הרב הלל רחמני
בס"ד
יהודה עומד מול יוסף והרגע הוא רגע מכריע. התורה מתארת לנו את מה שיהודה אומר אבל משאירה לנו להבין לבד
מה מתחולל בנפשו. ניתן להעלות על הדעת מחשבות שונות העוברות במוחו של יהודה, לפי עמדותיהם של ההוגים
השונים שלנו. ה"שפת אמת" מתאר לנו את לבטיו של יהודה ומאוד כדאי לעיין בדבריו, אולם כדי להבין קטע מיוחד זה
כדאי להקדים כמה מילות רקע.
יש להניח שרבים מכירים את דברי החזון אי"ש על הביטחון. בפרק ב בספרו, "ספר האמונה והביטחון", מציג החזון
אי"ש את תפיסתו במושג הביטחון אל מול עמדה מקובלת אחרת. הוא אומר שרבים חושבים שאדם עם ביטחון
בקב"ה צריך להיות משוכנע שבוודאי יסתדרו הדברים בצורה טובה ויהיה טוב. החזון אי"ש אומר כי הבוטח אינו יודע
מה יקרה אבל הוא יודע שהדבר יבוא מן האלוקים. ואלה דבריו:
"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים,
נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד,
אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון:
ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו
ית':
אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'...
וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהי' לבו ער כי לא המקרה
פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו ית'"
אם כן לפנינו שתי עמדות מנוגדות. מצד אחד אותם חסידים, האומרים כי הבוטח העומד לפני מקרה מסוים העומד
להתרחש, עומד מאוד רגוע. הוא דבק בקב"ה, הוא בוטח בטובו וחסדו, הוא מוגן, והוא אינו חושש שמא הוא אינו ראוי.
חז"ל אומרים על הפסוק בתהילים ל"ב "והבוטח בהשם חסד יסובבנו", שאף על פי שהוא רשע ובוטח, חסד יסובבנו.
הביטחון הוא קרבה אמיתית אל השם החנון ורחום. מצד שני עומד החזון אי"ש ואומר שהאדם אינו יכול לדעת את
משפטי השם. האלוקי אצלו הוא שופט צדק, ואין האדם יודע כיצד ינהג בו במקרה המתקרב. הבוטח יודע, שאין כאן
מקרה. לפיכך הוא עומד רגוע, הוא מקבל עליו את מה שיקרה. הוא יודע שהדבר בא מן הקב"ה והוא שמח בכך.
עתה, יפה לראות את דבריו של ה"שפת אמת" על יהודה:
"ויגש אליו יהודה". מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין
להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל
איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו
ויגש אליו להשי"ת. וגם כי זה נק' הגשה ליוסף כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במ"א.
ובאמת הי' אז צר מאוד ליהודה כמ"ש מה נאמר כו'. והי' עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה
זו רק שחזר כל הדברים לעצמו להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת
נתגלה הפנימיות. וכתיב ולא יכול יוסף שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'.
שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. "שפת אמת", תחילת פרשת ויגש.
ראשית, ראוי לשים לב לפירושו המעמיק של ה"שפת אמת". הוא אומר לנו שיהודה אכן ניגש ליוסף הממשי. אולם
באותה עת יהודה ניגש ומדבר עם עצמו, ובאותה עת הוא מדבר עם השם. גם הגישה ליוסף אינה רק ברובד הפשוט.
ברובד כלשהו, ניגש יהודה לבחינה העמוקה של יוסף שהיא הנקודה הפנימית תמיד. אנחנו שומעים בפסוקים, אם כן,
את השיחה הפנימית של יהודה.
כיצד עלינו להבין עתה את דברי ה"שפת אמת". האם הוא סובר כמו החזון אי"ש או כמו העמדה השנייה? ממספר
משפטים נראה כאילו ה"שפת אמת" מחזיק בעמדת החזון אי"ש. יהודה כלל אינו יודע מה יקרה. אין הוא בטוח
שהדברים יסתדרו. הוא מסדר לעצמו את הדברים ומקבל את רצון השם בשמחה. אלו לכאורה דברי החזון אי"ש.
אולם נקל לראות את ההבדל.
לפי ה"שפת אמת", האמונה העמוקה כי הקב"ה נוכח באירוע הזה אינה נותרת בעולמו הפנימי של יהודה. אלא היא
פועלת על המציאות הממשית ומשנה אותה. האמונה חושפת את הטוב הגנוז בתוך המאורעות, ומגלה כי המצרי
המתנכל להם אינו אלא אחיהם יוסף. ה"שפת אמת", אם כן משלב את שתי התפיסות שתיארנו למעלה. הוא מודע
לשאלה של החזון אי"ש, שאולי לא מגיע לאדם שיקרה לו הטוב. הוא מציג את יהודה המקבל עליו את הדין כפי תיאורו
של החזון אי"ש, אולם, תפיסתו היא שהאלוקי הטוב לא יביא את הפגיעה. הבעיה בעולם היא רק הסתרת האור
האלוקי, והאדם, על ידי פעולת האמונה שלו, חושף את השם ואת טובו. העמדה המעודנת של ה"שפת אמת", מציגה
את יהודה הבא עם עומק הביטול והמסירות, וזוכה להארת פני השם וטובו.
ראוי לציין, כי בסוף דבריו בנושא הביטחון, מוסיף החזון אי"ש משפט מפתיע, המראה כמה מורכבת תפיסתו:
"יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח הקדש ומתלוה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ד', וכמו שאמר
דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה וגו', וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורב
קדשו".
כאן נראה לכאורה שיש מקרים של הארת ביטחון האומרת לאדם שאכן יקרה הטוב. וניתן להראות כיצד דברים אלה
אינם עומדים בסתירה לתחילת דבריו.