באנו חושך לגרש

   דברי תורה לחנוכה

מאת הרב פרופ' יצחק קראוס

באנו חושך לגרש

"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח א-להים מרחפת על פני המים", "שמעון בן לקיש פתר קריא בגלויות: 'והארץ היתה תוהו' – זו גלות בבל… 'ובוהו' – זו גלות מדי… 'וחושך' – זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל… 'על פני תהום' – זו גלות ממלכת הרשעה" (בראשית רבה, ב, ד).

הרקע לדרשתו של ר' שמעון בן לקיש הוא חזונו של דניאל (פרק ז) שבו הוא רואה בחזונו ארבע חיות משונות שעלו מן הים זו אחר זו. חיות אלו מסמלות ארבע ממלכות אדירות שישלטו על עם ישראל במהלך ההיסטוריה. הפסוק המתאר את היקום, טרם בריאת העולם, טומן בחובו, על פי פרשנותו של ר' שמעון בן לקיש, סימני דרך היסטוריים במהלך דברי ימי ישראל. אחת מארבע האימפריות שישעבדו את עם ישראל היא יון, המסומלת בפסוק במילה "חושך", וכלשון המדרש: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת: כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק בא-לוהי ישראל" (מדרש רבה, שם).

            גלות יון שונה מהותית משלוש הגלויות האחרות המתוארות במדרש. אין זו גלות במובן  טריטוריאלי, הגליית עם מארצו, אלא גלות במובן הרוחני, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". לאמור: מימוש הדרישה "כתבו לכם על קרן השור: אין לכם חלק בא-להי ישראל", שמשמעותה יצירת חַיץ בין עם ישראל לאביהם שבשמים. דרך העולם הוא שמלכויות מתגרות זו בזו, ממניעים חומריים, טריטוריאליים וכלכליים, ברם, מהו הרקע לרצונם של היונים "להגלות" את עם ישראל מנכסיו הרוחניים, המציינים את הקשר בינם לבין בורא עולם?

            מלחמת הדעות שבין ישראל ליוון נעוץ בעובדה שמאבק תרבותי נוצר בין תרבויות שיש להן מכנה משותף. תפיסת העולם המיוצגת ע"י תרבות יוון מהווה אנטיתזה לתפיסת העולם היהודית, וזאת דווקא בשל המאחד שבין שתי תרבויות אלו – החכמה. המושג "חכמה" בעולם העתיק מיוחס לשם וליפת, המהווים גלגול קדום של שתי תרבויות הקיימות לאורך ההיסטוריה, המיוצגות בתרבות יוון ובתרבות היהודית. שתי תרבויות אלו נטלו על עצמן משימה להעלות את האדם, עובד האלילים הגס והפרימיטיבי, לרמה אנושית תרבותית, אולם דרכן שונה בתכלית.

            האידיאולוגיה היוונית קראה לאדם לשאוף להשכלה, לפיתוח חיי הרוח שלו ולהדגיש את מעלתו כיצור הטבעי העליון. תפיסה זו גאלה את האדם מהשעבוד הטוטאלי לאלילים והעמידה אותו במרכז הטבע כבריה עצמאית משוחררת, שאינה מושפעת או מונהגת ע"י גורם שמחוץ לעולם. במרכזה של התפיסה היהודית עומד מקומו של האדם בבריאה כ"נזר הבריאה". אכן, ביכולתו של האדם להתעלות ולהתעטר בכבוד והדר ולהגיע לדרגת "ותחסרהו מעט מא-להים" (תהילים, ח). אולם, המפריד בין האידיאולוגיה היוונית לתפיסת היהדות נעוץ ב"מעט" זה. כאמור, האדם הוא בחיר היצורים, אבל מול מציאותו הסודית והנעלה של הבורא הוא כמעט כאין ואפס "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים, שם).

            הטלת מחיצה בין האדם ובוראו זהו ה"חושך" שרצו היוונים להטיל על העולם. המדרש מבטא דרישה זו בתביעת היוונים מעם ישראל להסיר מהלקסיקון שלהם את שם א-להי ישראל. הביטוי המעשי של דרישה זו הוא גזירות היונים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

 תגובתו של עם ישראל היא "גירוש החושך". הנרות המאירים את העולם מציינים את נס פך השמן, ומורים על חריגה מהעולם הטבעי, כלומר, על כפיפות הבריאה ליוצרה. על ידי מעשה ההדלקה, המלווה בברכה: "אשר קדשנו במצוותיו", עם ישראל מכריז קבל עם ועולם: יש לנו חלק בא-להי ישראל!