פרשת ויצא

שם הפרשה: 
ויצא

בס"ד  

המאמר נכתב בהשראת הספר של הרב משה בלייכר שליט"א, למהלך פרשיות התורה / ספר בראשית

 

וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים

יִתֵּן יה' אֶת־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה

אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל[1]

 

בפרשת ויצא אנו לומדים על מערכת היחסים המיוחדת והמורכבת בין יעקב, רחל ולאה. בתחילה (בבראשית כט) מתואר המפגש הדרמטי והמרגש בין יעקב לרחל:

 

(ט)  עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם־הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא:

(י)   וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל בַּת־לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

      וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת־צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

       (יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

       (יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן־רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:

 

מובא בזוהר:[2] רבי יהודה אמר: כתיב וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: אמאי קא בכה, אלא באתדבקותא דרוחא בה לא יכיל לבא למסבל ובכה (למה בכה יעקב? אלא שלא היה יכול להכיל ולעמוד בהתדבקות רוחו ברוחה של רחל ובכה).

אין זה מפגש רגיל בין איש לאשה. יעקב רואה בראיה עמוקה שעם ישראל ייבנה מאיחוד הנשמות שלו עם רחל. לעם ישראל יש שליחות מכוננת ומגמתה לרומם את המציאות כולה, להאיר את כל פרטי החיים, גם את הטבע והחומר ולתת לאור האלוקי לשכון בתוכה, המגמה האידיאלית של עם ישראל היא "תיקון עולם במלכות ש-די[3]"  

במפגש עם רחל, בהכרה המרוממת של מלוא כל הארץ כבודו[4], מתמלא יעקב בכוחות על-טבעיים ומגולל את האבן מעל פי הבאר, בנשיקה שנושק יעקב לרחל מתגלה האחדות ביניהם שדרכה תתגלה השאיפה האמתית של בניין בית ישראל והבכי שבוכה יעקב נובע מגודל הרגע המרומם.

  המדרש במס' מגילה יג. מתאר את השיח שהיה בין יעקב לרחל, אך מקדים הקדמה:

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו[5] (וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ:) [רש"י: נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים מדה במדה.]

בשכר צניעות שהיתה בה ברחל – זכתה ויצא ממנה שאול [רש"י: שהיה צנוע.], ובשכר צניעות שהיה בו בשאול - זכה ויצאת ממנו אסתר[6].

 

ומאי צניעות היתה בה ברחל ?

 

דכתיב:[7] וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא.

וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?

אלא אמר לה: מינסבא לי (הנשאי לי)?

אמרה ליה: אין (כן). מיהו (אבל), אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה.

אמר לה: אחיו אנא ברמאות (יכול אני לרמות כמותו, אֲחִי אָבִיהָ הוּא - אחיו אני ברמאות).

אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא (ומי מתיר לצדיקים להלך (להתנהג) ברמאות)?

אמר לה: אין(כן, כפי שאומר הפסוק:), עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל[8]: (עם נקי לב תתנהג בנקיות ועם עקום לב תתנהג בעקמימות)[9]

אמר לה: ומאי רמיותא (במה יכול אביך לרמות אותי)?

אמרה ליה : אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה. (יש לי אחות שמבוגרת ממני ולא ישיא אותי לפניה, אלא ינסה לרמות ולהשיא אותה לפני)

 

מסר לה סימנים. (מסר יעקב לרחל סימנים שבעזרתם יכיר יעקב שהיא רחל ולבן לא יוכל להחליפה  בלאה)

 

כי מטא ליליא (כאשר הגיע הלילה), אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה (עכשיו תתבייש אחותי אמסור לה את הסימנים).

 

והיינו דכתיב: וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה[10],

מכלל דעד השתא לאו לאה היא?

אלא: מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא.

 

סיפור המדרש מעלה תהיות על התנהגותה של רחל. יעקב ורחל קבעו ביניהם סימנים כדי שלבן לא יוכל להחליפה בלאה. מדוע רחל מוסרת את הסימנים ללאה, האין זו לכאורה בגידה באמון שנותן בה יעקב? ומה יהא על חזון בניין עם ישראל? ולא עוד אלא שהמדרש מציין לשבח את רחל: "בשכר צניעות שהייתה בה ברחל – זכתה ויצא ממנה שאול וכו'?

אלא שרחל באותן דקות מבינה שאם לא תמסור ללאה את הסימנים לאה תתבייש ולא יתכן שבניין עם ישראל יצמח מבושה כל כך מחפירה, זו בנייה פגומה!  רחל, בהתבוננות עמוקה ופנימית ברגעים הרי גורל אלו, מבינה שהרצון האלוקי שונה מהתכניות של יעקב ורחל וללאה יש תפקיד בבניין האומה הישראלית! הענווה האישית של רחל מול הרצון האלוקי, ביטול התכניות, גדולות ככל שיהיו, הוויתור על תפקיד אם האומה, על האהבה והרגשות הפרטיים, מול המהלך האלוקי – זו הצניעות של רחל. בכוחה היא מוסרת ללאה את הסימנים. בזכות גדלות זו זכתה שיצאו ממנה בנימין, שאול ואסתר. בזכותה זכתה להציל את עם ישראל ביציאתם לגלות[11]. זכות זאת עומדת לנו גם היום, לדורות.

גם יעקב מבין את הדברים באופן זה ולכן אין לו תלונות לרחל.

 

ומה עם לאה? איך מרגישה לאה בחילופין האלו? הרי היא רואה מהצד את אהבתם הגדולה של יעקב ורחל, את הציפיה הגדולה ליום חתונתם!

 

על לאה מספר המדרש במס' בבא בתרא קכג.:

 אלא ר' יונתן רבך לא כך אמר: ראויה היתה בכורה לצאת מרחל [רשב"ם: שתלד רחל את יוסף קודם שתלד לאה את ראובן דליהוי יוסף ראשית אונו דיעקב), דכתיב: (בראשית לז ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, אלא שקדמתה לאה ברחמים [רשב"ם: בתפלה לקמיה מפרש (מפרש בהמשך)], ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה.

מאי קדמתה לאה ברחמים? דכתיב: (בראשית כט יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת,

מאי רכות? ...

אלא אמר ר' אלעזר: שמתנותיה ארוכות [רשב"ם: גדולות בכהונה ולויה דלוי יצא ממנה שממנו כהנים ולוים ומלכות מיהודה].

רב אמר: לעולם רכות ממש [רשב"ם: עיניה נוטפות דמעה], ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה,

שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? (בראשית כה כז) אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים, והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב: (בראשית כט לא) וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה,

מאי שנואה? אילימא (אם תאמר) שנואה ממש, אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה - וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ [רשב"ם: היינו שזכתה לבכורה].

אכן לאה זוכה להינשא ליעקב ובהקמת בניין עם ישראל, אבל לא מתוך אהבה מרוממת, אלא מתוך תפילות מעוררות רחמי שמים, בכי והתמודדות עם קשיי החיים, משברים וצער. אבל לאה היא זו שזוכה שיצאו ממנה מלכי יהודה, בית דוד, ובעתיד משיח בן דוד, ממנה יצאו כוהנים ולווים. אין ספק שלאה היא נדבך חשוב ומשמעותי בבניין בית ישראל.

יעקב ורחל שואפים לראות את בניין עם ישראל במדרגה הגבוהה ביותר, בתיקון השלם. אבל במציאות זה בלתי אפשרי. הדרך למימוש החזון הנעלה במרחב החיים שלנו היא דרך ההתמודדות עם פרטי החיים הסבוכים, בתפילות ובכי, בדרך חבויה ונסתרת, המלווה בעליות ובמורדות, מקיפה ומכילה את הסיבוכים ואט אט עולה ומתעלה ומתגלה המעלה האצילית, התיקון השלם. הופעת המציאות בדרגתה העליונה זו מעלתה של רחל. מעלה זו אינה יכולה להופיע מיד אלא צריכה לעבור את שלבי ההתמודדויות בכל פרטי החיים, לכך צריך להקדים לכך את מעלתה של לאה.

למעשה בכל תהליך גדול ישנו החזון האידיאלי ומכוחו מתחילה תנועת התעוררות, שמחה של יצירתיות חדשה, אמונה גדולה ומתגלים כוחות שנראים מעל הטבע המאפשרים לחולל משהו חדש. החזון מתממש באמצעות התמודדות ארוכה מלאת קשיים, עליות ומורדות, עצב וייסורים, התמודדויות שמקיפות את כל פרטי החיים. ואנו צריכים לשניהם, החזון לא יתממש ללא התמודדות והכוח להתמודד נובע מגודל החזון, רחל צריכה ללאה ולאה צריכה לרחל.

לדוגמא חזון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל סחף המוני יהודים, נוער ומבוגרים, יחידים ומשפחות שעזבו בתים. פרנסה, חברה ותרבות והגיעו למקום מדבר. בתנאים קשים מנשוא קמה מדינתנו הקטנה. לפי הסיפורים, עם כל הקושי היו רוקדים בכל ערב שבת כמעט עד אור הבוקר, שמחים בחלקם. במשך שנים נאבק עמנו על קיומו המדיני, הכלכלי, החברתי, הדתי ,החינוכי, התרבותי. כל פרט דורש התמודדות, עשיה עיקשת ותפילות גדולות. בלי החזון לא הייתה קמה מדינה ובלי הצער, הבכי, הייסורים, העבודה הקשה האמונה והתפילות, לא הייתה נבנית המדינה ומגלה אט, אט את צביונה המיוחד.

מרחל למדנו סגולתה של צניעות. בזכות צניעות שהייתה ברחל. צניעות זו היא הענווה וההתבוננות פנימה בשעות קשות, בזמנים שההתרחשויות לא מובנות, מכוסות מאתנו, לנסות ולהבין שישנו מהלך אלוקי שהוא נסתר מעינינו, וזהו רצון ה'! לתת לרצונו יתברך מקום בחיינו, נאזר בסבלנות ונמתין לזמן שנוכל לראות ממש, בגלוי, שאכן יד ה' היא המכוונת.

שבת שלום וחודש טוב מלא אורה ושמחה!

 

 

[1] רות ד יא

[2] זוהר כרך ב (שמות) פרשת משפטים דף קכד עמוד ב

[3] תפילת "עלינו לשבח"

[4] ישעיהו פ' ו פס' ג: וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָא-וֹת מְלֹא כָל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

[5] איוב פרק לו ז

[6] רש"י: בתרגום של מגילה מייחס מרדכי ועושהו עשירי לשאול, ומשאול עד בנימין, וכתיב היא אסתר בת דודו, ואין לו ראיה אחרת בכתובים שיצאה משאול.

[7] בראשית פרק כט יב

[8] שמואל ב פרק כב כז

[9]מצודת ציון: נבר תתבר - מלשון ברור ונקי: עקש תתפל - ענין שניהם עקמימות כמו דור עקש ופתלתול (דברים לב) והוא בדרך ההופך:

[10] בראשית פרק כט כה

[11] בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה פב: (בראשית פרק לה יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:, מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הה"ד  (ירמיהו לא יד) כֹּה אָמַר יְה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ.