לחלום ולהגשים - מוזיאון התנאים בלוד
יעל שלוסברג
רבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי עקיבא, רשב"י ורבי מאיר, רבי ובר קפרא ועוד ועוד ועוד.
שנים הם לי בני לוויה. אני מרותקת מדמויותיהם, עסוקה בפיענוח דבריהם ושקועה בפיצוח משמעות הסיפורים המלווים את חייהם. מנסה להדביק גם את תלמידותיי בהתרגשות שלי.
שוב ושוב אני חווה את הרלוונטיות שלהם לחיים שלנו ושוב אני חוזרת ומתפעמת מהראייה רחוקת הטווח, שלא מאבדת את ההתבוננות במקומי ובעכשווי.
גם המתחים הרבים לא נעלמים כמובן מעיני. המחלוקות ההלכתיות וגם המחלוקות והפערים בעניינים שנוגעים להשקפת עולם, אורחות חיים והנהגה.
אני מתבוננת ברקע ההיסטורי של התקופה הסוערת כל-כך בחיי העם – מהימים של ערב חורבן בית שני דרך ימי החורבן עצמם. מהימים הקשים מנשוא של מרד בר כוכבא ועד לימי הזוהר של חתימת המשנה. מטולטלת של משבר וחורבן מחד וגיוס כל הכוחות לשיקום, בנייה וצמיחה מאידך. כמה מזכיר את מציאות עמנו במאה השנים האחרונות. וכמה רלוונטי.
עולמם של התנאים משקף בעיני מנהיגות אמיצה שיודעת, בכל פעם מחדש, להקים את בני עמה מהאפר, מנהיגות העוסקת בביסוס התורה שבע"פ ומעיזה להעלות על הכתב את מה שלא ניתן להיכתב. מנהיגות בעלת יכולת להנחיל לדורות את תרבות המחלוקת, את אופיים של החגים, את אורחות חיי היום - יום.
בכל אלה אני מתעסקת כבר שנים רבות.
ולצד כל אלה – שכנתי וחברתי הטובה מיקי דגני שחוזרת שוב ושוב על אותם דברים: יעל, לא די ללמוד וללמד על עולמם של תנאים. צריך לקחת את הדברים צעד נוסף קדימה. צריך להקים מוזיאון למורשת התנאים. לא מוזיאון מתעד של עבר רחוק ודומם, אלא מקום פעיל וחי, המזמין את מבקריו להתרשם, לחוות וליטול חלק במפעל האדיר של התורה שבעל פה.
ואני - שומעת ולא שומעת. בתחילה מגיבה בסוג של חיוך, נו באמת! ואט אט, בזכות עקשנותה של מיקי, חודרים הדברים. עמוק אל תוך הלב. עמוק להיגיון: אכן, אין - במדינת ישראל ובעולם כולו - מקום שמציג את מורשת התנאים וסיפורי חייהם! הייתכן??
והרעיון מתחיל לקרום עור וגידים כמו באה הרוח ונפחה בעצמות היבשות: אנחנו רוצים להקים מוזיאון למורשת התנאים בעיר לוד!
לוד?? למה דווקא לוד?? בגלל הרצון לחבר בין העבר להווה. בתקופת התנאים כונתה העיר לוד "המשנֵה לירושלים" ותנאים רבים – כמו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי טרפון ורבי יהושע - חיו ופעלו בה. היום זו עיר מעורבת שזקוקה למיזמים תרבותיים אוטנטיים שיעלו אותה על המפה. עיר שזקוקה לחיבור ההווה המורכב עם העבר המפואר.
אז החלטנו להקים מוזיאון! ופתאום צצות כל - כך הרבה שאלות שצריך להתמודד איתן: איך בכלל מקימים מוזיאון? למי פונים? איך מגדירים את החזון? את המטרות? את קהל היעד? איך מעניינים גורמי עירייה וממשל? איך הופכים לעמותה? איך מגייסים כסף? איך ואיך ואיך. הרבה יותר שאלות מתשובות.
אנחנו מגבשות צוות חשיבה והיגוי ראשוני: יאיר ליברמן מלוד שבהמשך יהפוך למנהל הפרויקט, ציפי פלורסהיים, מיקי ואני. מגייסים תרומה ראשונית ומתחילים לעבוד על הגשמת החלום.
אני מגלה ש"לעבוד בהגשמת חלומות" זה מקצוע נפלא, תובעני ומרגש מאין כמוהו. אני מגלה את מה שאני מאמינה בו מאז ומתמיד: צריך לחלום גבוה ורחוק. לתת לחלום להתרומם מעל למכשולים הרבים שבדרך ולא להתייאש.
ואיפה אנחנו עכשיו?
ב"ה חברו אלינו עיריית לוד שנתנה את השטח עליו ייבנה המוזיאון ואף החלה בפיתוח תכנית שיקום כוללת לעיר העתיקה, תכנית שבליבה יעמוד המרכז למורשת התנאים. הקרן למורשת שעל-יד משרד ראש הממשלה השקיעה כחצי מיליון ₪ בפיתוח הקונספט הראשוני של המרכז, ומשרד התמ"ת התגייס גם הוא.
יחד עם קבוצת אנשי מקצוע מהשורה הראשונה – אדריכל, אוצר, תסריטאים, מעצבים ואנשי תוכן הגענו – אחרי חודשי עבודה ארוכים ומפרכים - לסיום החלק הראשון בפרויקט: תכנית עסקית ופיתוח ראשוני של מהלך הביקור הכולל את הקונספט העיצובי ואת מבנה התכנים אותם יפגוש כל מבקר.
גיבוש הקונספט של המקום מאפשר לנו לעבור לשלב הבא: שלב התכנון המפורט וגיוס הכספים.
בעיני רוחי אני רואה את עצמי, יחד עם כל השותפים הנפלאים לדרך, עומדים בפינת לובי הכניסה של המרכז למורשת התנאים בעיר לוד וצופים בשורות הארוכות של המבקרים העומדים וממתינים לתורם להיכנס למוזיאון....
אמן כן יהי רצון.
